תכננתי מראש, ואחרי שנרדמתי מול כוכב נולד (העונה אשקרה משעממת. וגם מירי מסיקה עולה על העצבים.) הערתי את עצמי בכוח ב-11:30, כמו שהיה כתוב ב'הארץ' ויצאתי עם פלג לשעה קסומה.
יצאנו לשביל ההיקפי המקיף את אשחר, מאחורי המזכירות. פרשנו על הקרקע שני מזרונים, ושכבנו, כשרגלינו לכיוון מזרח צפון מזרח, ומבטנו נעוץ בנקודת הזנית, שהיא הנקודה שבדיוק מעל לראשנו.
התנאים היו טובים, אבל לא אופטימלים. היה די מעונן, והיו אורות רקע. ממערב היו את האורות של הכביש שליד השער הצהוב. מדרום הייתה קרינת אור של סח'נין שלמרות שלא ראו אותה הפיצה אור, ובסך הכל זו עיר עם כמה עשרות אלפי תושבים, ומצפון המזכירות, ומגרש הכדורסל המואר, שממנו עלו גם קולות של ילדים שמשום מה שיחקו כדורסל בשתים עשרה בלילה. טוב, זה חופש גדול. כך שהייתה קרינת רקע של אור שודאי בלע כמה מהכוכבים הנופלים. אבל חוץ מזה היו חלקים גדולים של השמים שראינו בראות טובה.
שכבנו שעה בערך ודיברנו על המון דברים. על המטאור שהשמיד את הדינוזאורים, ופלג שמע שיש כוכב לכת בשם אוראנוס שחוסם את המטאורים בדרך לכדור הארץ, אבל אני חושב שזה לא נכון. ועל זה שהכוכבים הם שמשות רחוקות. פלג לא האמין לי שרואים גם כוכבי לכת, כי אין להם אור משל עצמם, אבל הסברתי לו שהם מחזירים את האור של השמש ורואים אותם לא רע. אם היה לי כוח לקום ולהתחיל לחפש הייתי מאתר לו את צדק ואת מאדים שאני פחות או יותר יודע לאתר. אבל הייתי עצלן.
נזכרתי בלילה קסום אחד, באוגוסט 1986, כשסיימתי משמרת על המשקפת בנבי אל עוואדי, ובדרך מהעמדה לפריקסט, שתי דקות הליכה בערך, ספרתי אולי עשרים כוכבים נופלים. אבל לא סיפרתי את זה לפלג כי לא רציתי לקלקל לו את החווייה בזכרונות שלי מלבנון. אחד הזכרונות היפים שלי מלבנון הוא שפעם ראיתי מלחמה בין זאבים לשפנים. היו שם כמה עשרות שפנים שהשתוללו בין הסלעים, ושניים או שלושה זאבים שבמשך שעה בערך ניסו לתפוס אותם ולא הצליחו. פעם סיפרתי את זה לפלג, כשראינו שפן סלע (לא מראה מאוד נדיר באשחר. אחד מהם אפילו טיפס פעם על החלון של חדר העבודה שלי. הם משחיתים גינות, והדיבור אצלנו זה איך להיפטר מהם) והוא עשה פרצוף של 'אבא, כמה פעמים כבר שמעתי את הסיפור הזה', ומאז אני די מקמץ בסיפורים. אחרי 11 שנה הוא בטח כבר שמע כל מה שראוי להישמע.
אני ראיתי את רוב הכוכבים, כי ידעתי לאן להסתכל. אחרי שעה בערך ספרתי שיבעה כוכבים שראיתי, ופלג ספר שניים. הוא כבר רצה ללכת הביתה. ואז אמרתי לו שנחכה עוד כמה דקות עד שיהיה אחד יפה ששנינו נראה. ואחרי שתי דקות בערך כוכב זוהר חצה את השמיים, השאיר אחריו שובל של אור וכוכבים קטנים יותר, והתפוצץ באמצע השמיים כמו זיקוק. זה היה מדהים. ואז הלכנו הביתה.
אני מתייג את האירוע החינוכי הזה תחת הכותרת הגדולה של 'מדע'. הוא יודע מהי התופעה הזו, ולמה היא מתרחשת, ואיך צופים מראש מתי זה יקרה. אין כאן דבר מיסטי או מופלא. ההתפעלות היא לא ממשהו נשגב שמתרחש מבלי שאתה מבין, אלא מטבע מפואר ויפה שקורה באופן שאפשר לחזות מראש ולדעת מתי לצאת מהבית ולראות, ועדיין הוא יפה בצורה עוצרת נשימה, ועדיין אפשר להתפעל, ואפילו להתפעל יותר כי מבינים למה זה קורה. זה חיסון מפני אמונות תפלות, ודת, וכל מיני דברים כאלה. אני מקווה.
ולאורך כל האירוע הייתי מודע מאוד לכך שאני יוצר אצלו זיכרון, וכל הזמן חשבתי איך שהוא יראה את האירוע הזה בעיני רוחו כשיהיה מבוגר, וכשיהיה אבא בעצמו.
ואז נזכרתי בסתיו של 1973, ואיך אבא שלי לקח אותי לטיול ברמת הגולן, והסביר לי הכל, והיינו בכל המקומות, והוא הבטיח לי שכשיקראו לו למילואים הוא ירשה לי לבוא לבקר אותו ויראה לי את הבסיס שלו, ויש לו גם תעודה כזו שאפשר להיכנס איתה לכל הבסיסים של צה"ל ויום אחד הוא יראה לי בסיס אמיתי. אבל אחרי כמה שבועות קראו לו למילואים, וזה לא הסתדר לקחת אותי.
האם הוא יזכור לילה קסום עם אבא, או את המשהו הטוב שקרה בדיוק לפני המשהו הרע?
הערה לקורא בנימין נתניהו. זה לא פוסט בעד התקיפה באיראן. אל תטרח להתקשר.
נסיים עם 'רוקטמן' של אלטון ג'ון, שבערך קשור לנושא של הפוסט. בטו באב ועדת תרבות הביאה את הגיטריסט המופלא ז'אן רובר. היה ערב די קלישאי, בסך הכל, אבל הוא נתן ביצוע ל"שיר לגאי" של אלטון ג'ון, שעד עכשיו שמעתי רק בפסנתר, ופייר גיטרה יותר מתאימה. מאז אני שומע די הרבה אלטון. כשהייתי בחצבה בקיץ שלפני הגיוס, לא' שגרה איתי הייתה קסטה עם השירים היותר ישנים שלו - דניאל ורוקט מן וקרוקודייל רוק, וילו בריק רואד. די אהבתי לשמוע אותם. אני חושב שהם בסדר. הקיטש שלו נוסח נר בגשם הוא איום ונורא, זאת אומרת כל מה שהוא עשה אחרי 1980 צריך להיות מושמד מעל פני האדמה, אבל יש לו נגיעה לא רעה בשירים המוקדמים, ויש בחיים גם מקום לסנטימנטליות, וככל שמזדקנים גם המקום הזה תופס יותר נפח. אז שחק אותה אלטון -
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
