הבלוג של אבו אלמוג

אתמול הייתה האזכרה לנרצחי שומסק בסמינר הקיבוצים. יום השנה המדוייק, אגב, הוא ביום שישי.

ייקח לי עוד כמה זמן לעכל את כל מה שנאמר וכל מה שקרה בשלוש השעות הדחוסות לעייפה, וכנראה שיגיעו לכאן עוד תכנים שקשורים לעניין.

לא דיברתי, כמו שתוכנן מראש. ממילא הייתה התכנית עמוסה מאוד, ונמשכה הרבה מעבר למתוכנן. אבל עם זאת, בשלב מסויים מצאתי עצמי, עם מיקרופון בידי, מנסה לסקור את אחת התמונות (לא זו שנסקרה בפוסט הקודם בעניין), ולהסביר מי שרד, ומי נרצח. וכשהגעתי לסבתו של אבי, חיה ביילה פלדגר, די הסתבכתי. אני, שאני בדרך כלל רהוט, והמילים הן פרנסתי, לא מצאתי את המילים.

רציתי להסביר שגם היא, שהייתה בשנות השבעים לחייה, נרצחה. כאן, בבלוג, אני יכול לכתוב, בעקבות שאול פרידלנדר ב'קיטש ומוות' שהדיבור הישיר על האירועים הוא הנכון, ושהניסוח הנאצי של 'פעולה מיוחדת' או כל לשון נקייה אחרת לתיאור הזוועות אינו ראוי. לכן, לו הייתי כותב כאן, הייתי כותב, מן הסתם - "אם סבתי, חיה ביילה פלדגר, שהייתה בשנת 1942 בת למעלה משבעים, נצודה כחיה על ידי שכניה האוקראינים, והובאה אל בור שמחוץ לכפר כשעמה שלושה מילדיה, בני זוגם, ושלושה נכדים, ביחד עם עוד כאלפיים מתושבי העיירה. הם הופשטו ערומים, והורו להם ללכת אל סיפו של בור שנחפר מראש, ושם נורו בידי אנשי ה-SS." באותו מעמד הדבר נראה לי לא ראוי. לא לכבודה של האישה הנמצאת בתמונה, ולא מספיק רגיש לגבי כל היושבים, כמה עשרות אנשים, שגורל יקיריהם היה זהה. לכן הסתבכתי עם משפט מאוד ארוך שכלל התייחסות עקיפה לכל רכיב ורכיב באשר אירע לה, לאם סבתי, וכלל את הביטויים "מצאה את גורלה", ו"שדה ההריגה". 

מכל מקום, כפי הנראה שכל היושבים באולם הבינו את כוונתי. סקירת השמות של האנשים בתמונות (כמה מאות תמונות שהוקרנו ברצף במשך שעתיים) הביאה לאיתור מישהי שהיא כנראה קרובת משפחה רחוקה (אחותה של סבתי התחתנה עם מישהו ששמו כשמה של אותה אישה שנכחה באירוע. שניהם, האחות ובעלה, נרצחו בטרם הביאו ילדים לעולם). ולאחר מכן הייתה הרצאה מרתקת של ד"ר לאה פרייס מיד ושם על התיעוד של בורות ההרג, והארכיונים הסובייטיים. וכמה מצאצאי אנשי העיירה דיברו, והוקרא מכתב ביידיש, שממנו אני זוכר ביטוי אחד, נאה -

טויטע פוסטקייט

ריקנות של מוות.

הנה סרט של אבא שלי מדבר, ואומר קדיש ותהילים.