הבלוג של אבו אלמוג

הספר "שלושה בסירה אחת" של ג'רום ק. ג'רום מתחיל בכך שהגיבור מגיע למוזיאון הבריטי, ומעיין בספר רפואה על מנת לברר על הסימפטומים לקדחת השחת שהוא חושד שלקה בה (הגיבור הזה נולד מוקדם מדי. היום יש בשביל זה את האינטרנט). מעיון בספר הוא מוצא שלא רק שיש לו את קדחת השחת, בצורתה הקטלנית והחמורה, אלא שיש לו את הסימפטומים של כל המחלות המופיעות בספר, ממחול ויטוס הקדוש (מחלה נוירולוגית המתאפיינת בפירכוסים קשים) ועד כולרה. למעשה, המחלה היחידה שאין לו, היא "housemaid's knee", שזו מעין דלקת בברך האופיינית לעקרות בית. אז אני בדיוק כך. אם אני שומע על מחלה, או קורא עליה, או צופה בה בטלוויזיה, אני לוקה בה מייד לאחר מכן, או שמא אני מגלה שיש לי אותה כבר שנים, ואני גוסס ממנה במשך ימים שלמים, עד שאני מוצא מחלה אחרת. זו הסיבה שאני לא רואה את "האוס" עם יו לורי, ששמעתי שזו סדרה מצויינת ואנשים חכמים עם טעם ממש מתוחכם בטלוויזיה (כמו אחותי) נורא אוהבים לראות. אני צופה ביפה והחנון, שם כולם בריאים ומשתכשכים בבריכה עם כל הציצים בחוץ.

ובכל אופן, יו לורי הוא אחד השחקנים האהובים עלי. יש לו נוכחות ואינטליגנציה, ואני במיוחד זוכר את התפקיד שלו ב"פתן השחור", שהיא לדעתי פנינה שאי אפשר לומר מספיק בשבחה. צריך, עם זאת, למחול לו על 'סטיוארט ליטל'. אם לי היו מציעים תפקיד כבעלה של ג'ינה דייוויס גם אני הייתי לוקח, אם כי הייתי מתעקש לפחות על סצינת סקס אחת, גם אם זה סרט ילדים. בכל אופן, המדובר בשחקן טוב, ומה שהיטה את הכף לטובתו היה אלבום שהוציא בשנת 2011 שכלל בלוזים כאלה שמבוצעים לא רע בכלל.

טוב, אז הפסקה מוזיקלית קלה, ונשמע את האדון לורי שר (אפשר להמשיך לקרוא תוך כדי. אני כותב ושומע אותו, אז אתם יכולים לקרוא) כי סך הכל אני רוצה להשאיר ממנו רושם טוב, ואני יורד עליו די כאסח בהמשך.

טוב, הבחור יודע לשיר בלוז! והשרידים של המבטא הבריטי די מוסיפים. יש כאן פער מסוים, כי צריך לזכור שלא מדובר באפרו אמריקאי שזרוק בסימטה אחורית בשיקגו, כשהוא מחבק בקבוק ויסקי זול, אחרי שהחברה שלו זרקה אותו והכומר נזף בו בכנסייה (שתי החוויות העיקריות בעולמם הרגשי של הבלוזאים באשר הם) אלא בכוכב טלוויזיה בינלאומי שעוד לא נולדה האישה שתגיד לו 'לא' (בדקתי על מגוון של נשים בגילאים שונים. עובד תמיד). אבל החינניות בהגשה מחפה על פער האמינות. זה לא קורה ל'מכירת חיסול'.

'מכירת חיסול' הוא מותחן שכתב יו לורי. די נאלצתי לקנות אותו כי הספר שבאמת רציתי לקנות היה באחד ועוד אחד, ולורי הוא הדבר הראשון שקפץ לי ליד בשתי הדקות שהיו לי כדי להחליט מה יהיה העוד אחד. אמרתי לעצמי שאם בספר יש עשירית מהחינניות והאינטליגנציה שבדמות הטלוויזיונית והמוזיקלית של לורי אז עשיתי עיסקה טובה, למרות שהמשמעות הכלכלית של העיסקה הזו לא ממש ברורה לי, כי את הספר השני הייתי קונה ממילא במחיר מלא. אבל אחרי שקראתי אני חושב שגם בתנאים האלה העיסקה הזו לא הייתה משהו, בהתחשב בזמן שהשקעתי בקריאת הספר הזה בו הייתי יכול לכתוב כאן פוסטים מבריקים, או ללמוד את סודות הבישול הרומני, או לעשות עם עצמי כל דבר אחר מועיל באופן כללי.

הגיבור של הספר הוא חייל משוחרר בשם תומאס לאנג, שעוסק בכל מיני עיסוקים של אבטחת אישים וכאלה, ונקלע להרפתקאות מסמרות שיער בסיומן - אפשר לקרוא לזה ספוילר, אבל גם אפשר לנחש את זה מהרגע הראשון - הוא מנצח את הרעים, ומציל את העולם, וכובש את הבחורה. אז העלילה היא קלישאית ושיגרתית, והיא מתקדמת בצורה צפויה לחלוטין, בלי שום הפתעה, אל סיום שהוא לא מעניין ולא מפתיע ולא מותח. אין שום טוויסט, הטובים הם טובים והרעים הם רעים, והדברים שהם עושים זה לזה הם צפויים ולא מעניינים.

הז'אנר הזה של חייל משוחרר, זאב בודד שמציל את העולם הוא ז'אנר שאפשר לעשות בו דברים. לי צ'יילד למשל יצר את הדמות של ג'ק ריצ'ר, שהוא מותח, מורכב, לא צפוי, ובעיקר רצחני. באופן שמענג את הקורא ומעניש את הרעים, ובכל אופן לא מישהו שהיית רוצה לשבת איתו לארוחת ערב. העומק והמורכבות של הדמות הראשית מחפים על הבעיות של הז'אנר שהם בדרך כלל עלילה מופרכת ולא מתוחכמת, כי יש גבול למה שאפשר לעשות במסגרת הדי קשיחה של הז'אנר הזה. לעומתו, לאנג של לורי הוא די חנון. יש לו ים של עכבות מוסריות שדי מפריעות לו, ובלי סיבה, והמניעים שלו לא ממש ברורים. הוא לא ממש מורכב, לא ממש מעניין, ובשלב מסויים אתה די מבין את יתר הדמויות בספר, שכמעט כולן רוצות להרוג אותו.

יש עוד די הרבה בעיות בספר. אם דיברנו על דמויות, אז בספר הזה כולן מקרטון. הנשים הן כולן יפות, ורוצות לשכב עם הגיבור העיקרי, ובדרך כלל הרצון הזה מתממש (סצינת מין ארוכה מאוד ומביכה למדי לקראת הסוף, שבה משווה לורי את מערכת המין הגברית למכונית וולוו ואילו את זו הנשית לפיאט פנדה, מלמדת הרבה על עולמו המנטלי והפיזיולוגי של לורי, ובמיוחד, לצערי, על כך שיש לו בעיות בזקפה. כאן נשאלת השאלה האם יש לו, כד"ר האוס, בעייה לרשום לעצמו את אחד מהכדורים הכחולים האלה שאמור לפתור את הבעייה?) הטובים הם כולם בריטים, והרשעים אמריקאים. נאמר אפילו אחרת. כמעט כל אמריקאי שמופיע בספר הוא פסיכופט רצחני שיש להשמיד מעל פני האדמה (ולאנג אכן טורח לעשות זאת) בעוד שהבריטים כולם מלאכי שרת הפועלים ממניעים נעלים. יש גם אמירה פוליטית די מבולבלת בספר על דמוקרטיה ותעשיית הנשק ותאגידים, אבל זה מאוד מבולבל, ולא מתגבש למשהו מעניין או מתוחכם. 

אבל הבעייה העיקרית שלי בספר היא הסגנון. לאנג הוא ציני ומתוחכם, בערך בסגנון של ד"ר האוס, למרות שהספר נכתב ב-1996, לפני שד"ר האוס היה קיים. לאנג לא יכול לעבור ליד משהו בלי להעיר עליו הערה מתחכמת. הוא כמובן ציניקן עם לב זהב. הוא נכנס לכל ההרפתקאות האלו רק כדי להציל בחורה שהוא לא הכיר לפני תחילת הספר, ושעושה לו את המוות כל הספר ובשלב מסויים אפילו יורה בו (החלמה מפליאה - סצינת בית חולים של חצי עמוד, וקדימה לעבודה. ממה שאני יודע מהסוג הזה של פציעה לוקח חצי שנה בערך להחלים.) זה לא נחמד. כי היכולת של לורי, בניגוד ליכולת של התסריטאים של 'האוס' להיות ציני ומתוחכם היא די דלה, ואחרי שני עמודים זה מתחיל לעלות על העצבים באופן בלתי נסבל. הוצאת עם עובד שבחרה לתרגם את הספר עשור וחצי לאחר כתיבתו, ולשים את התמונה של לורי על הכריכה, סבורה שהקורא יקשר בין 'האוס' הציני והמתוחכם ובין מי שכותב את הספר. אז הקורא הוא גם ציני ומתוחכם והוא מבין שלורי שחקן שמשחק דמות בתסריט שמישהו אחר כתב, ומצפה מלורי שיפרע את השטר בעצמו, בכתיבה טובה, בלי כל כמות האשראי ש'ד"ר האוס' הבדיוני היה מקבל לו היה כותב ספר. הוא לא עושה את זה, לורי. דרך אגב, חיילים משוחררים שעוסקים באבטחת אישים הם הרבה פחות ציניים, אנטי ממסדיים ומתוחכמים ממה שלורי חושב. אני מוכן להתערב שלורי לא פגש מעולם חייל משוחרר שעוסק באבטחת אישים, וכל אחד ואחד מקוראי פוסט זה ודאי פגש, כי זה טיפוס די נפוץ כאן. 

לורי כושל ממש בכל מה שנוגע לתיאורים. לונדון שלו די בסדר, כי הוא גר שם. אבל טנג'יר ופראג בלתי סבירות לחלוטין. בטנג'יר לא הייתי, אבל את פראג אני מכיר. הגיבורים בספרים שלי בדרך כלל לא יוצאים מגבולות הסולטנות הדאהריסטית שבין קריית שמונה לעפולה, אבל יש כמה חריגות. 'השלישית בשורה השנייה' מתרחש משום מה ברמת-גן עם סצינה ארוכה בפראג. אני לא רוצה להשוות, ולורי כתב רב מכר עולמי, בעוד שאני כתבתי... נו... נעזוב את זה. אבל הוא נופל בכל בור ומהמורה של 'לכתוב סצינה בפראג', והתוצאה בלתי סבירה לחלוטין. אני חושב שהסיבה לזה היא די ברורה אני יכול להסתובב בכל מקום כאוות נפשי ולחוות את חוויותי באופן חופשי. הוא 'יו לורי' שמסתובב במלונות פאר ומסיבות עיתונאים, פרצופו מוכר בכל מקום, ובאופן כללי הוא לא יכול לחוות את המקומות האלה באופן ישיר או אותנטי, והוא לא סופר מספיק טוב כדי להתגבר על זה.

טוב, אז אחרי שירדתי כאן פוסט שלם על יו לורי, אז ביקורת חיובית קטנה. "שפר ביר גארדן" ברמת ישי זה מקום מאוד נחמד. זה אכן גן, ויש בו מבחר לא רע של בירות מקומיות, למרות שאני לקחתי יין לבן שלא הכרתי שנקרא 'וייט טוליפ', והיה ממש ממש טוב. הארוחה הייתה גם נחמדה. ישבנו בחוץ, והייתה בריזה מעולה, והשירות היה אינטליגנטי ואדיב. המוזיקה שנוגנה הייתה טובה, והיה סך הכל די סבבי, וזה מקום שאני בטוח אחזור אליו. אז זה מומלץ בחום, למרות שאתם לא יכולים לסדר לעצמכם את החברה המעולה שהייתה לי, האישיות הביטחונית הידועה בראשי התיבות ש', שמאוד הנעימה לי את הערב. אם זה היה דייט, והיא לא הייתה נשואה לי מזה 21 שנה, אז היא בטוח הייתה מקבלת היום טלפון נוסף.