הבלוג של אבו אלמוג

אלמוג עברה ביום חמישי מעין טיפול אורתודנטי כירורגי (הכל בסדר, תודה. כבר כמעט עבר). הסתובבתי באותו בוקר בכרמיאל, ולכן החלטתי לקנות לה גלידה. בהחלטה של רגע נכנסתי לחנות של רוסים, וקניתי שם את הגלידה.

יש מקומות שאתה עוד יכול לתת לעצמך תירוצים. "טיב טעם" למשל, יש לי כרטיס הנחה כי אני קונה במזרע כי זה בדרך הבייתה. בחנות הזו אין תירוצים, אין משחקים. אך דרכת מעבר למפתן הדלת, והנה עברת את מרחק אלפי הוורסטאות ואתה במוסקבה (או לנינגרד, או אשחבאד, או וולדיווסטוק. רחבה היא ארצי מולדתי!). מעט מאוד עברית בשלטים, תגי מחיר ברוסית, מוצרים שמותאמים לטעם הרוסי. מבחינה חיצונית אפשר לטעות בי, ולפעמים מדברים אלי ברוסית, למרות הדברים הקטנים שמפרידים תמיד בין הישראלים הוותיקים לרוסים, שאפשר לעמוד עליהם בשנייה. הרישול המסויים בלבוש, שאני מרשה לעצמי ושום רוסי ראוי לשמו לא היה יוצא כך מהבית, וכיוצא בזה, אלפיים איתותים חיצוניים קטנים, מיומנות שפיתחנו בעשרים השנה האחרונות מאז העליה הגדולה, שמאפשרת להבחין בשנייה, גם בלי שהאדם פותח את פיו. אבל במקרה שלי לא היה צורך בזה, כי פלג היה איתי ודיבר איתי בעברית, וכך סומנו כישראלים ותיקים בעיני כל עובדי ובאי החנות. אז הייתה תחושה כזו של מבוכה, של אדם שאינו נמצא במקום שהוא צריך להיות בו, אבל לא הייתה לזה שום סיבה. לרוב, במקרים כאלה, אני מפעיל את האנתרופולוג הקטן שיושב בפינה ורושם את רשימותיו, וכך מעביר את השהיה במקום הזר (אולמי אורה ליד ירושלים בחתונות חרדיות של המשפחרדים שלי, למשל, או ארוחות איפטאר, כשאני היהודי היחיד. אירועים כאלו) כאן לא היה בזה צורך. חשתי תחושה מוזרה של חזרה הביתה. 

די נהניתי להסתובב שם, וכנראה שעוד אחזור לשם. יש שם את הסלט גזר הקוריאני הזה שפעם היה אותו גם בסופרמרקטים רגילים וכבר שנים שלא ראיתי אותו. וגם כל מיני נקניקים וכאלה מהסוג הזה של הכבש הנמוך שתמיד נחמד לטעום, וכמובן שיש שם מבחר לא רע של אלכוהול. יין לבן "הנזירה הכחולה" שזה סוג של גוורצטרמינר גרמני שבדרך כלל אני צריך להגיע לרמת ישי שם למרכול הדרך בשביל לרכוש, נמצא שם, וגם מבחר לא רע של בירות, למרות שהאהובה עלי, הדובל הבלגית, לא הייתה שם. אבל היו אחרות. יש אחת שבזמן האחרון אני שותה שנקראת הופוס, שהטריק שלה הוא מעין פקק משעם סגור מוואקום עם מין מתקן ברזל כזה שאפשר להקפיץ עם האגודל ואז זה עושה מין פאאאק כזה כמו פקק של שמפניה וזה מאוד משמח ומבדח, במיוחד בהופוס הרביעית או החמישית. 

אבל לא לשם כך התכנסנו כאן. הגעתי בשביל לקנות גלידה לאלמוג, ואכן הבטתי שם במקרר, והיה שם מבחר של גלידות. לקחתי את זו שנראתה הכי טובה, ורכשתיה. האמת שאני מאוד גאה בעצמי כי ש' רכשה במקביל צ'אנקי מאנקי של בן אנד ג'ריס, וכשקמתי בבוקר שלאחר מכן הגלידה הרוסית חוסלה ואילו הבן אנד ג'ריס, שנחשב אצלי לפחות לשיא השיאים בגלידה עמד בבתוליו, אבל ייתכן שהיא לא מצאה אותו במקפיא ופשוט לקחה את הדבר הראשון שנפל לידה.

אז התחלתי לחשוב מהו שמשך אותי אל הגלידה הזו מכל מגוון הגלידות שהיו באותו מקרר, והתשובה לפניכם -

שמה של הגלידה, למי שאינו קורא רוסית, הוא "בורז'וי", דהיינו - בורגני. איני דובר רוסית, אבל אני די בטוח שזו הכוונה (אם מי מקוראי, א. אהרוני או מישהו, מוצא לנכון לתקן אותי, אשמח.) שתי המילים שלמעלה הן "פאדביני שוקולד". אינני יודע מהו הפאדביני, אבל נראה שהוא מתחבר היטב לשוקולד. אגב, על כל העטיפה הזו לא הייתה מילה אחת בעברית. לא שם של היבואן, לא מקום הייצור, לא כלום. היה ים של קירילית באותיות בגודל של עשירית המילימטר עם ערכים תזונתיים וכאלה, ומילה אחת קצת יותר בולטת "לאסונקה" שגיגלתי ומצאתי שזהו מפעל לגלידה בדנייפרופטרובסק שבאוקראינה.

אם כן, הדנייפרופטרובסקאים התנערו משבעים שנות קומוניזם, ובשיטה החדשה שאמצו לעצמם, הם מוכרים גלידה שסוד קיסמה הוא שהיא "בורגנית".

אני זוכר, כשהייתי ילד, זה לא יכול להיות מעל גיל 16 כי סבתי מתה כשהייתי בן 16, הגעתי לאיזה אירוע כשאני מהודר, כפי הנראה מעבר לדרוש. סבתי מדדה אותי מלמעלה למטה במבטה, ואמרה - "אתה ממש בורז'וי". היא הייתה נשמה טובה סבתא שלי. אם יש מקום בגן עדן לעובדות סוציאליות אז היא ממש שם. או בפינה אחרת, מאזינה לשני אחיה (המוכרים לקורא מהפוסטים הקודמים שעסקו ברצח היהודים בשומסק) מנגנים במנדולינה. לא הייתה בה עצם אחת רעה בכל גופה. ובכל אופן הייתה במילים איזו מידה של לגלוג. הייתה בה איזו מהפכנות רוסית. איזו סימפטיה עמומה אל הדגל האדום. כך זכור לי. בכל אופן, ממנה למדתי את המילה בורז'וי.

ומה בעצם רוצה הבנאדם? רק לשבת בצד, בבורגנות, ולאכול גלידה. זה החלום הבורגני הקטן של הדנייפרופטרובסקאים שיובא לכרמיאל ומשם לאשחר. יש בזה הרבה מאוד קסם. הרבה מאוד אמת בסיסית. בורגנית. ייתכן שאין רע בבורגנות. ייתכן שצריך לחשוב על שיטה שבה כולם יושבים ואוכלים גלידה. (בניגוד לשיטה שבה רק האלפיון העליון אוכל את הגלידה, או השיטה שבה איש אינו אוכל גלידה). ייתכן שזה בדיוק מה שצריך לשאוף אליו. 

שלונסקי, למשל, חשב אחרת -

עַל אַפְּךָ, בּוֹרְז'וֹי, אֲנַחְנוּ,
אֵשׁ – עוֹלָם הִנֵּה הֵפַחְנוּ,
אֵשׁ עוֹלָם, בְּדָם אֵין דַּי.
נָא חַזְּקֵנוּ, אֵל שַׁדַּי.

אבל אם אני חושב על שלונסקי ספציפית, אז אני חושב יותר על קפה כסית, ומריבות שיכורים עם אלתרמן, ופחות על בריקדות. אני בטוח שגם שלונסקי היה מוכן להמיר את "מְעִילִי בָּלוּי, קָרוּעַ, קְנֵה רוֹבֶה, רוֹבֶה אוֹסְטְרִי." (שמופיע מוקדם יותר באותו שיר) במנה הגונה של פאדביני שוקולד.

אז בזאת נסיים, ולטובת הקוראים יובא כאן השיר "הלוך הלכה החבריא" במקורו הרוסי, По долинам и по взгорьям (פו דולינם אי פו וזגוריאם - בעמקים ובגבעות (?)) רק כדי לחזק קצת את הלהט המהפכני שלנו, שהפאדביני שוקולד קצת רופף. דרך אגב, אם תשאלו איך הטעם של זה אין לי מושג. אני בשומרי משקל, ואם המדריכה שלי (רוסיה גזעית, כמו שצריך) תשמע שאני חושב אפילו לאכול את הגלידה הזו, היא כבר תריץ אותי בעמקים ובגבעות עד שאזיע החוצה את כל החלומות הבורגניים על פאדביני שוקולד.