הבלוג של אבו אלמוג

כידוע, הבלוג הזה מדרדר והולך. מבלוג הכושר, טיפוח החן והאופניים, הוא הפך לבלוג הכושר, טיפוח החן והאופניים והתפילה הרפורמית של אבו אלמוג, מה שכנראה מאבד את אחרוני קוראיו. אבל אני לא מאבד תקווה. דבר ראשון, ביום שלישי יש אירוע מאוד חשוב שאני אשתף כאן. אני נושא נאום פרוגרמטי בפני כמה אלפי אנשים, שרובם בכלל לא יודעים שאני מדבר כי אני לא רשום בהזמנה. אז אני אפרסם את הנאום כאן לפני שאני יוצא לדרך. דבר שני, אחרי הנאום אני מבטיח פוסט על אחד משני הנושאים הבאים - שביל הזעם של טרנס מאליק בהשוואה לשני גברים וחצי, או השירים היפים ביותר ברוק העולמי (בעקבות תכנית הצהריים של בן רד ב-88 FM) ערוך לפי שנים, פרק ראשון 1968 - 1978. אז אם מישהו רוצה את אחד הנושאים האלה שיצביע בתגובות, ואם אני לא אשכח או יתחשק לי לכתוב על משהו אחר, או שיהיה שינוי דראסטי בשיטת המילט, או שיתקיפו את הכור האיראני, או סתם מישהו יעצבן אותי ואני אהיה חייב לכתוב על זה, אז אני אכתוב על הנושא שהצביעו לו הכי הרבה מגיבים. אז אחרי שסיימנו עם המנהלה, ועם ההבטחות לעתיד שאין לי שום כוונה לקיים, כמו כל ההבטחות שאי פעם הבטחתי, אז אפשר לגשת לעניין.

איך היה בבית הכנסת הרפורמי ביום שישי? חוויה מורכבת, שאין לי שום כוונה לכתוב עליה כאן.לפחות לא בשלב הזה כי זה דורש קצת מחשבה, ולתת לדברים להתעכל, ופשוט מוקדם מדי. מה שכן הרב נתן שם איזו דרשונת שהזכירה את הפליטים שנתקעו בין הגדרות, ואת התג מחיר במנזר השתקנים, ואמר שקבוצה של רבנים רפורמים התקינה להם שם דלת חדשה, ולכן כל מי שמשתתף בתפילה יכול לראות בהם נציג שלו, והייתי מבסוט ממנו, אבל גם מעצמי. אבל בעניין הזה יש הרבה מאוד חוץ מפוליטיקה. עוד נגיע לזה. אולי לא. בכלאופן 'תם יודעים, חשבתי לעצמי. לפני כמה ימים נסעתי עם רוני בבוקר, ודיברנו על זה שכל אחד מאיתנו רואה משהו אחר. כאילו אני יכול לעבור ברחוב באחת מערי הצפון, ולהגיד שכאן זה בניין של עמידר אגף ר"פ, שהדייר המוגן ניסה לעשות העברת זכות שכירות לדייר אחר אבל האגף טירפד לו את זה כי היה ויכוח על גובה התשלום, וש' כמובן תאמר שכאן פעלה הכנופייה הזו שהפעילה את הקזינו הבלתי חוקי ושם נרצח הבחור הזה, ורוני אמרה שהיא ודאי תאמר שכאן גר הבנאדם הזה שכל הזמן שואל ספרי פנטזיה ומדע בדיוני. כל אחד יוצר את המציאות של עצמו. התפילה בבית הכנסת ההוא היא מציאות די סבבית של אנשים נחמדים שאוהבים זה את זה.

מה זה אומר עלי שהמציאות שלי היא עימות בלתי פוסק עם כל רכיב ורכיב מהסביבה שלי, מאשתי האומללה, דרך ילדי ועד לשכני (שהם באמת אנשים ממש מעולים, שניתן ליהנות מהתכונות הטובות שלהם ולחיות בקרבם עשרות שנים ברווחה יחסית, כל עוד - אתם יודעים - לא מנסים להגיד משהו שהם לא ממש מסכימים איתו), חברי לעבודה, וכמובן מי שמספיק חסר מזל כדי למצוא את עצמו בצד שני בתיק שאני מנהל? האם בכל מקום שאגיע אליו אני יוצר מציאות מהסוג הזה? או שאני צריך לשפר את המציאות שלי ולהיות עם אנשים יותר נחמדים, להוריד את מינון העורכדינים ועריכת הדין בחיים שלי, ובכלל לנסות להתרווח ולהירגע? 

חשבתי על מה באמת גורם לי אושר פשוט ויום יומי, והגעתי למסקנה הטריוויאלית למדי שאלו נופיו הירוקים של הגליל אז החלטתי לעשות מעשה. בשבועות האחרונים הרכיבה שלי באופניים מקפידה על ה-10 קילומטר בערך, אבל לא יוצאת מגבולות אשחר. חישבתי שהסיבוב מסביב לבית שלי הוא 800 מטר ושאני עושה את זה בחמש דקות, אז אני פשוט מסתובב 12 פעמים. זה מבטלנות של לפרק את הגלגל הקדמי, ולנסות להגיע למקום קצת יותר מאתגר ברכב ולרכב באופניים. אז זה די מבעס, כי באמת אני רואה בשעות האלה כל מיני בני אדם כמו ח' וע' שמעמיסים את האופניים על הרכב, ומסתכלים עלי די בזלזול. אני יודע שהם לא באמת יוצאים לרכיבת שטח אתגרית של קילומטרים רבים בעלייה, אלא רק נוסעים לבית קפה ליד אשחר ואפילו לא מורידים את האופניים מהאוטו, אלא רק יושבים שם ושותים קפה ואוכלים טוסט וצוחקים עלי כל הזמן, אבל זה בכל אופן יוצר איזו בעייה, כי אני לא יכול להיות בטוח מה בדיוק קורה. אז הבוקר יצאתי לרכיבה באזור צומת המוביל.

האמת היא שבחמש וחצי בבוקר, כשאני יוצא לרכיבה שלי, רוב מי שבדרך זה מכוניות עם אופניים על הגג, או על המתקן הזה מאחור. יש גם כנופיות אופנוענים, וכל מיני כאלה. וסתם חבר'ה שחוזרים ממשמרת לילה בכל מיני מקומות. בקיצור, הרכיבה שלי התחילה באזור צומת המוביל. יש שם מין גן קטן כזה שאני קורא לו "גן לנרקומן", כי מישהו ממעצ עם הרבה כוונות טובות סידר שם אחלה מקום בעולם לפיקניק עם שולחנות ושבילים וכאלה, אבל איכשהו זה הידרדר למין פח זבל כזה של בקבוקי בירה ריקים וכאלה, מה שגורם לי לנחש שהאוכלוסייה שחוגגת שם היא לא מי יודע מה. משם הגעתי לצומת הלוחם הבדואי. והמשכתי לכיוון אתר אשכול, והתחלתי להקיף אותו.

זו פחות או יותר הייתה הרכיבה הכי סבבית בחיים שלי עד עכשיו, כי הנוף נורא אירופאי עם עצי אלון עתיקים, ומאגר אשכול נראה כמו אגם בשווייץ. האמת היא שהאגמים בשווייץ הם כנראה פחות מאובטחים עם פחות גדירות תיל ופחות לוחמי מג"ב ששומרים עליהם, וזו גם הסיבה שלא כל כך צילמתי, מה גם שלא רציתי לעצור, בגלל הסיבולת לב ריאה וכל זה.

אבל היה באמת אחלה נוף. חשבתי שאוכל להקיף את כל המאגר ולחזור לצומת המוביל על הכביש מחנתון, אבל איפשהו אחרי שעשיתי 3/4 היקף של המאגר, משהו כמו שני קילומטר מהכביש, ראיתי עדר של פרות עם כלבי מרעה ובלי רועה. ניסיתי לעבור דרכן. טעות גדולה. הכלבים הארורים התחילו לרדוף אחרי ולנסות לטרוף אותי.

זה דבר די אלמנטרי שידעתי כשהייתי מנווט בצבא באזור הפזורה הבדואית. פרות - לא להתקרב. נביחות מרחוק - לתפוס מרחק. אני זוכר את הקולות במכשיר הקשר בלילה - "קודקוד וקלינה כאן גפרורון גימל. אני נמצא במרחק של חמישים קצרים מנשר ציפור ארבע, ועל הגבעה יש כלבים ענקיים שלא נותנים לי להתקרב. מבקש רשות לחתוך לנשר סיום."

טוב, אז הכלבים האלה הספציפיים כנראה לא אכלו ארוחת בוקר, כי הם ממש ניסו לרדוף אחרי. הצלחתי להסתובב ונתתי את הספרינט של החיים שלי עם האופניים (ואפילו בעליה!) שלאנס ארמסטרונג על סטרואידים של זורקת כדור ברזל מזרח גרמנית היה רואה רק את הגב שלי אם היה שם. אבל הם לא ויתרו. איכשהו אחרי קילומטר או משהו שמעתי את הנביחות וההתנשפויות קצת יותר מרחוק, ואחרי כמה זמן הבנתי שהם ויתרו. עצרתי ושתיתי קצת מים מהמתקן המגניב הזה שהתקנתי בעצמי באופניים, ואז גם צילמתי תמונה כי היה נוף מ א מ ם, וכל מיני ציפורי מים שלא ידעתי איך קוראים להן, ופשוט לא יכולתי להתאפק.

טוב, אז אחרי כן חזרתי למכונית, וסך הכל היה שעה ו-12 קילומטר כמו שאני אוהב. לאט לאט אני צובר יותר כושר וביטחון עצמי, ומסתבר שאפילו יכולת הישרדות לא רעה. בדרך חזרה ראיתי כל מיני רוכבי אופניים (אני אפילו חושב שזו הייתה הקבוצה של שחף, 500 ואט עמקים, ואפילו ראיתי את שחף. אתקשר אליה ביום ראשון לברר). והם כנראה עשו כמה עשרות קילומטרים, ואפילו בעליות וכאלה, ואני בסך הכל הקפתי מאגר די שטוח וברחתי מכלב. אבל אני תמיד אומר לעצמי שאני לא בתחרות עם אף אחד אלא עם עצמי.

טוב - חזרתי הביתה בשבע וחצי בערך, ועכשיו כבר תשע עד שכתבתי את זה וארוחת בוקר וקפה וכל אלה. יש טונות של כביסה לעשות. אז יאללה ביי.