הבלוג של אבו אלמוג

כבוד גדול נפל בחלקי, ונבחרתי לדבר בשמם של בוגרי האוניברסיטה הפתוחה בטקס חלוקת התעודות היום ברעננה. אני יוצא עוד מעט לדרך, והנה הטקסט של הנאום. אם מישהו מזהה בעייה משמעותית, אפשר להגיב עד שש בערב, אחרי כן זה כבר מאוחר מדי. אני מניח שאיש מקוראי הבלוג לא יהיה בטקס עצמו, כך שאין סכנה שתשתעממו ממש בשתי הדקות שלוקח להקריא את הטקסט הזה, אחרי שנחשפתם אליו כאן.

יש המייחסים לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יזק את האימרה כי "הברירה העומדת בפני המנתחים את הסמנטיציזם ההרמנויטי אינה פשוטה: ללכת בעקבות כפל המשמעות של הסימולקרה הבודריארית, או להודות באפשרות קיומו של מסמל אבסולוטי". מי שלא הבין, לא נורא. גם אני בהתחלה לא הבנתי.

בשנת 2005 הייתי כבר שלוש עשרה שנים אחרי סיום לימודי התואר הראשון במשפטים, והרגשתי חוסר משמעותי ביכולת שלי להבין טקסטים מהסוג הזה. אבל לימודי תואר שני נראו לי עניין מורכב, מסובך ויקר, והשקעה של זמן שלא הייתי יכול לעמוד בה, כמפרנס וכהורה. כתושב הגליל הרחוק, לא הייתי יכול לחשוב על לימודים סדירים באוניברסיטה הדורשים השקעה של נסיעות וימי עבודה. חטאי הארציים הביאו אותי לקורס נהיגה מונעת שהתקיים במכללה שבה התקיימו גם קורסים של האוניברסיטה הפתוחה, והצצתי בעלון של התכנית הרב תחומית ללימודי דמוקרטיה. הצצתי – ונפגעתי, ושבע שנים אחרי כן אני עומד כאן ומדבר על זה.

להתחבר מחדש להוויה הסטודנטיאלית, אחרי שלוש עשרה שנים של הפסקה, זה כמו מכשיר חשמלי ישן שפתאום מתחבר לחשמל. והחוויה הזו היא לא רק ההרצאות, והקורסים, והישיבה במזנון בקמפוס רמת אביב עם החברים ללימודים, שלעיתים היא מעשירה ומלמדת יותר מההרצאה עצמה, אלא גם ההתמודדות העצמית עם הטקסטים, ועם הממ"נים, ועם החומר התיאורטי, לבד, בבית, בחדר העבודה מול המחשב. ההתמודדות הזו היא מבחינתי העיקר, אבל לא התמודדתי לבד. נעזרתי בסגל מרצים נהדר, שלא נפל בדבר, ולעיתים עלה במעט על מורי ורבותי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בלימודי התואר הראשון.

הלימוד הוא תהליך חווייתי. הוא מעצב את האישיות. אני עכשיו אדם טוב יותר בזכות הלימוד. הבחירה שלי בלימודי הדמוקרטיה מסייעת לי להבין את העולם שמסביבי טוב יותר, ולתפקד בו באופן מודע כאדם וכאזרח. בימים הללו, הקשים, בהם אנחנו נחשפים לתהליכים מורכבים של קבלת החלטות בנושאים קריטיים המשפיעים על כולנו, אני רואה חשיבות עליונה לכך שהתהליכים האלו יהיו מובנים לי, ושבמערכת הזו אני, וכל אדם אחר, נתפקד כאזרח מודע ומשתתף במערכת דמוקרטית, ולא כנתין המובל במשעול מסומן מראש.  לימודי הדמוקרטיה איפשרו לי את ההבנה הזו, הטובה יותר, של העולם, אבל הדברים נכונים גם לגבי כל דיסציפלינה אחרת. אני בטוח שבוגרי הקורסים השונים בתארים השונים מרגישים את אותה תחושה של ידע, של הבנה טובה יותר של העולם שמסביבם, בין אם למדו מדעי החברה, מדעי הרוח, ביולוגיה או מינהל עסקים. ידע הוא חירות. אני עכשיו אדם חופשי יותר. האוניברסיטה הפתוחה היא שנתנה לי את הכלים לכך, ועל כך אני אסיר תודה.

ואם כבר בתודות עסקינן, הרי שכאן אנחנו קהל מעורב. יש את הבוגרים, הרשאים מעכשיו לזקוף את ראשם, וכמוני, לומר בגאווה, "אני בוגר של האוניברסיטה הפתוחה". ויש את המשפחות, שיכולות להיות גאות לא פחות. משפחות, שכמו משפחתי אני, נאלצו במשך כמה שנים להבין ש"היום צריך להיות בשקט כי לאבא יש בחינה" או "היום אבא נוסע ללמוד בתל אביב ויחזור מאוד מאוד מאוחר". תודה לש', ולאלמוג, ולפ', שבלעדיהם לא הייתי כאן היום.  כן אני רוצה להודות, בשמי ובשם הבוגרים האחרים, למרצים, למנחים, לצוות ההוראה ולכל עובדי האוניברסיטה, שאיפשרו לי את חוויית הלימוד, ומסירותם הרבה היא שהביאה את כולנו למקום בו אנו נמצאים כיום.

אז אחרי כל אלו אני מבין את הציטוט של ז'יז'ק שפתחתי בו? לא ממש. אבל הלימוד הוא תהליך, הוא דרך, הוא לעולם אינו מסתיים. והדרך חשובה יותר מהמטרה. ובדיוק בשביל זה יש את התואר השני בלימודי תרבות. אז ניפגש כאן בדיוק, עוד שבע שנים. תודה רבה.

נו, מה דעתכם? אני, לפחות, מאוד מתרגש. שתי הבהרות קטנות - הציטוט מז'יז'ק הוא כמובן בדוי, לא היה ולא נברא, אל תחפשו. מקור ההשראה שלו הוא יותר אנליה הואוני מז'יז'ק, ונודה על האמת, יותר האחים חדאד מירדן, יצרני העראק. הוא מופיע בבלוג הזה בכמה הקשרים אחרים בווריאציות שונות, בכל פעם שאני רוצה להישמע מאוד מתוחכם. לגבי התואר השני בלימודי תרבות - אופציה שנשקלת, במיוחד בגלל שאני מקנא באפרת. זה במחסן, בסבירות נמוכה, ונתחיל לחשוב על זה ברצינות רק אם לא יעבוד הדוקטורט מאיזה שהיא סיבה.

סלחו לי, עכשיו אני הולך לעשות את מה שעושים אנשים נורא חכמים שקיבלו תואר שני, ולהגות בסימולקרה של בודריאר. או להופיע בבית המשפט בתיק של זאתי שהלך לה הקלאץ' ולא רוצה לשלם למוסך. מה שמסתדר יותר טוב. אגב, אני מייצג את המוסך.