הבלוג של אבו אלמוג

אולי תתפלאו לשמוע, אבל עריכת דין זה לא רק הופעה מנצחת במשפטים גדולים, גביית שכר טירחה שערורייתי, ועיסוק במקצוע חופשי המאתגר את השכל וממצה עד תום את היכולת האינטלקטואלית. יש גם קטעים פחות זוהרים. כך למשל, לפני כמה ימים נדרשתי על ידי האפוטרופוס הכללי ללוות חבורה של עובדים מלקוחה שלי, חברה ציבורית משכנת, לדירה של דייר שמת ערירי, כדי לוודא שאין חפצי ערך בדירה בטרם זו תפונה מיושביה ותוכשר להשכרה מחדש לדיירים הזכאים לכך על פי הקריטריונים האישיים שלהם כפי שהם נקבעים על ידי משרד הבינוי והשיכון.

הגווייה עצמה פונתה על ידי המשטרה, כנראה, אבל ארוחת הצהריים שאכל המנוח באותו יום חורף אכזר, לפני כשמונה חודשים, בו השיב את נשמתו לבוראו, עדיין הייתה מונחת על השולחן. איך להגיד, הסתובבתי שם שעה כשלידי עובדי החברה עם טאבלט שתיעד את פעולותינו, פתחנו כל מגירה, הפכנו כל מיטה, הזזנו כל ארון. זו הייתה חוויה שפעלה על כל החושים במקביל, ועדיף שלא להרחיב על כך את הדיבור. כשסיימתי, הלכתי לסניף לשתות קפה עם הבוס (אחד האנשים האהובים עלי, והיה גם בחתונה שלי לפני 21 שנה), ובקושי הצלחתי להביא את עצמי להשתמש ביד כדי להביא את הכוס אל פי. לאחר מכן, הייתי חייב לעבור בבית ולהתקלח. התקרצפתי כחצי שעה. 

הבנאדם היה כנראה קורבן של הטלטלות הפוליטיות של המאה ה-20, או במילים אחרות הוא הגשים את החלום הציוני, כנראה מתי שהוא באמצע שנות התשעים, ועזב עבודה מבוססת למדי כמהנדס ברוסיה כדי למות זקן וערירי בכרמיאל. החפצים שבחנתי סיפרו לי סיפור עצוב. היו שם כלי אוכל וצלחות שהיו עדיין ארוזים כביום שבו הועברו בקפידה רבה מדירתו של המהנדס המנוח אל המטוס שלקח אותו אל ארץ הקודש. מעט מאוד תמונות, במיוחד ספרי מחזור של כמה וכמה מחזורים באיזה מכללה טכנית במוסקבה. כנראה שהוא שימש שם כמורה. כל הבית היה מלא בתרופות.

מתחת לזרם המים החמים, באמבטיה (שלי! שלו הייתה סתומה לאחר שלא היה שימוש בה במשך כמה חודשים, וגם ניתקו את המים) חשבתי שיש לי עדיין מקום לאן להידרדר. סך הכל יש לי עבודה סדורה, אישה וילדים הדואגים לי, והרבה יותר מה לחיות בעבורו מאשר אותו מהנדס אומלל. בכל בוקר כשאני קם ליד אשתי, ומכין סנדביצ'ים בבוקר לילדי, אני צריך להודות על מזלי הטוב. 

אז עשיתי רשימת מלאי. לחצים ואיומים בעבודה מכאן ועד הודעה חדשה - יש. לגדל בבית שני מתבגרים על כל המשתמע מכך - יש. אוברדראפט מהגיהינום שאין לי דרך לסתום אותו אז ויתרתי ואני מבזבז כמו מטורף עד שמישהו בבנק יקלוט ויסתום את הברז - ברוך השם יש. חיים במדינה המתדרדרת אל משטר קלריקלי פשיסטי, תוך מלחמת נצח גרעינית עם כל הסובב אותה - עד להודעה חדשה. למות זקן וערירי בארץ רחוקה מוקף בזבל ותרופות - לא תודה, עדיין לא.

לא שיש לי ביטוח מפני זה, אתם יודעים אישה (לא אשתי) יכולה להתגלות כמשענת קנה רצוץ סוחט מזונות ובוגדני (קרה למישהו שאני מכיר). ילדים (לא ילדי. אלו אוהבים אותי אהבת נפש) יכולים להתגלות כקרים ומנוכרים. קהילה (טוב. כאן אני יכול לתת קרדיט מדוייק לקהילה שלי בדיוק) יכולה להתגלות בקלונה כשהיא מסובבת אליך את הגב בדיוק ברגע שאתה צריך אותה. אבל טפו טפו טפו, עד כאן הכל בסדר, ברוך השם, תודה רבה.

כשאני יוצא להליכת הבוקר שלי, מדי יום בחמש וחצי, אני שומע בשש בדיוק את 'שמע ישראל'. לרוב אני נמצא בנקודה הפונה מזרחה, אל ההרים שמזרח לאשחר, באזור הבוסתן הקהילתי, ויש כאלו שחושבים שהנוף שם הוא היפה ביותר. כאתיאיסט מושבע, אני נותן למילים להתגלגל על פי. זו לא 'קבלת עול מלכות'. זה לא היה ולא יהיה אצלי, אלא חיבור למקורות, לשורשים, לנוף, ואיזה אמירת תודה כללית לגורל על מזלי הטוב שאיפשר לי הליכה של שלושה קילומטרים בבוקר בנוף הגלילי, מה שיש רבים שאינם יכולים לעשות.

וברוח זו החלטתי בשנה החדשה להיות קצת פחות מריר, קצת יותר סובלני כלפי סביבתי, אשתי ידועת הסבל, ילדי, סביבתי הקרובה, עובדי משרדי, משפחתי, מדינת ישראל באופן כללי, ביבי שסך הכל חוץ מזה שהוא נורא כושל בתור ראש ממשלה יש לו אנגלית שחבל"ז, והשבוע הוא פתח את מחלף הקריות, שעשה דבר נהדר והעביר בבוקר את הפקק לכביש עוקף קריות החדש, וכביש ארבע פנוי לגמרי ממש תענוג. אה... וכל הפשיסטים, ואלה שמתעללים בפליטים, ושיטת המילט גם, כי בסך הכל זה בני אדם וגם להם יש משפחות. אפילו למירי רגב.

סך הכל אם אני מסתכל בפיד שלי בפייסבוק ובטוויטר, זה הכל אותם שמאלנים להכעיס, שתמיד יש משהו שמעצבן אותם והם לא יכולים למצוא את הדברים החיוביים. כאן אני רציני לגמרי. חצי מהעצבים שלי במשך היום זה על דברים שאני קולט בדרך הזאת. כאילו מה איכפת לי איפה השמונה עשרה כושים שנזרקו במהלומות מוטות ברזל וגז מדמיע לגורל לא ממש ידוע (ועם זאת לא הייתי בונה על זה שמדובר בעושר ואושר או אפילו בשוחה נחמדה בסיני עם ג'וינט ושמן שיזוף כמו שכולנו מכירים ואוהבים)? אני צריך להתעצבן על זה? כן, במידה. אבל לא מהבוקר עד הערב. אז אולי אני צריך להפחית את מידת המעורבות שלי, למחוק כמה מהממיסטים היותר פעילים, ופחות לגלוש למקומות האלה?

לא ממש. בעולם האמיץ והחדש של 'ישראל היום' של תיקשורת קורסת ומפחדת מעצמה, של שלדון אדלסון ובן צבי, הערוצים האלה הם פחות או יותר הדרך היחידה לדעת מה בדיוק קורה בעולם. זה לא שהפרינט מת. שלדון אדלסון השתלט עליו, ואני לא מאמין לאף מילה שהוא אומר. וכן, העולם שם בחוץ רע מאוד, וקורים דברים איומים, וחלק מהם קורה בשמי, ואם אני ואחרים לא נציף את זה בדרך שאנחנו יודעים להציף, אז אף אחד לא ידע מזה, כי שלדון לא רוצה לכתוב על זה כי ביבי אחראי, ידיעות לא רוצה לכתוב על זה כי זה לא מוכר עיתונים, והארץ לא רוצה לכתוב על זה כי זה יכול להרוג את שוק הפרסום כמו שהם טוענים שקרה ב-J14 בשנה שעברה. אז אני צריך להמשיך ולשמש כצינור (קורא, משתף, מעביר הלאה) לכל הרוע הזה, ויש שם הרבה.

טוב. כמו שאתם רואים זה לא ממש הולך. הקטע של לאהוב את כולם ולהכיר תודה החזיק אצלי מעמד בערך דקה. זה מסתיים איפשהו באשתי וילדי שזה כנראה המקסימום שאני מסוגל לחוש לו אהבה בלתי מסוייגת גדולה מהחיים. כל השאר יצטרכו להסתפק בשאריות, ויש כאלה שממש בצד - כמו מתנחלים (חוץ מאחותי ומשפחתה) ואלי ישי, שבאמת לא נשאר להם הרבה. 

טוב, עוד החלטה שאני באמת מתכוון לעמוד בה זה לקרוא את כל ה-IQ84 של מורקאמי, שקניתי באנגלית דווקא ברגע של חולשה בצומת ספרים. במהדורה בעברית (דנה קנתה אותה לשוש בדיוק כשאני קניתי אותה לעצמי, איזה מקריות! אבל שוש תותח. היא קראה כבר את כל מורקאמי שיצאו בעברית. אני קראתי רק את שינה כי קיבלתי את זה לפסח מההוצאה ויש בזה עשרים עמודים בערך והמון ציורים) יש 772 עמודים, ובאנגלית בדיוק פי שניים, אז זה לא כל כך פייר. אבל אני כבר אחרי 18 עמודים וסיימתי את הפרק הראשון כך שאני אופטימי.

אז ברוח אופטימית זו הנה משהו של יאנאצ'ק, שמככב בפרק הראשון של IQ84, ומורקאמי כותב עליו שהוא חי בצ'כוסלובקיה של בין מלחמות העולם, בחלון נדיר של חופש ודמוקרטיה, בין האימפריה האוסטרו-הונגרית להיטלר. ב-1926 כשיאנאצ'ק כתב את הקטע הזה, שמורקמי כותב עליו, הוא לא ידע שבתוך 12 שנים הכל ילך לעזאזל. לי יש עליו יתרון שאני קורא את עיתוני החג ויודע שיש קו אדום וכל זה. אז שנה טובה מאוד לכולם. מאסטרו - בבקשה.