הבלוג של אבו אלמוג

שערוריית יורופסקי הביאה לכאן כמה מאות קוראים וכמה עשרות לייקים, ועכשיו הזמן להבריח את כולם! עוד פוסט בוקר שבת המוקדש לרכיבה על אופניים, תפילה רפורמית, פחד מכלבים, וטינה לסיקסקים.

בראש השנה חלקתי את חוויותי מסינגל הסיוט באלון הגליל עם קרוב משפחה, והוא המליץ לי על רכיבה באזור בית נטופה. האמת היא שהמחשבה עלתה בראשי מזה זמן מה, רק לא יכולתי לחשוב בדיוק מהיכן להגיע לעמק. קיבלתי מסלול לא רע, עשיתי, כרגיל, סיור מקדים, והיום בבוקר יצאתי לדרך.

המסלול מתחיל במשהו שנקרא צומת מסלחית, שזה בדיוק מעל עראבה בין יודפת ואבטליון. אני אוהב להגיע משם לאסוף את אלמוג מאבטליון, שיש לה שם חברות. האמת היא שלא שמתי לב עד היום שהכביש ממשיך ויורד לתוך בקעת בית נטופה. השלט מכריז שיש שם שוק איכרים מקומי, שזה משהו שבטח היה מאוד מרגש אותי אם הייתי תלביבי, אבל מכיוון שאני לא, ואני מוקף באיכרים מקומיים עד צוואר, ודי קצתי בהם, אף פעם לא טרחתי להמשיך לכיוון.

כדי להגיע לשם צריך לעבור דרך עראבה. עברתי שם ביום שבת בשש בבוקר, ונראה שהכפר מתעורר ליום עבודה, שזה מראה שתמיד עושה לי טוב. עראבה היא אחד המקומות האהובים עלי בעולם, ושם גר חברי כאח לי ס'. טוב... נו... סעיד. וחוץ מזה שם נולד דאהר אל עומר, ועד היום עומד הבית של הסבא שלו שם. יש שם אפילו רחוב על שמו, רק הם קוראים לו ט'אהר אל עומר. כאשכנזי מצוי איני יכול לרדת לשורש ההבדלים הדקים מן הדק שבין כל שבע עשרה האותיות בערבית שמבטאות סוגים שונים של מה שאני הייתי אומר כ-ד'. בכל אופן ט'אהריזם נשמע הרבה פחות סוחף מדאהריזם, כשם שאני אוהב לדהור על אופני ולא לט'הור עליהם. 

מהצומת עצמה, טוב מכשמתחילים לרדת קצת, נשקף מראה נפלא של בקעת בית נטופה. כשמגיעים אפשר לרדת עם כביש סלול עד המוביל עצמו, ואז יש שלוש ברירות. יש פניה מערבה שיכולה לקחת לכיוון כפר מנדא / חנתון. יש פניה מזרחה שיכולה לקחת לאורך המוביל כנראה עד אזור עילבון, ואפשר להמשיך דרומה במה שנראה כמו דרך כורכר לבנה, מרווחת וסלולה, כחמישה קילומטר עד רומאנה. לאורך הדרך יש חושות כאלה שהן כנראה חלק משוק האיכרים, שדות זרועים מימין ומשמאל, והרבה פרות. החלטתי להמשיך לרומאנה, במה שנראה כרכיבה קלה ומהירה, לאורך מסלול ברור וידוע.

הפרות היו הקטע שדי חששתי ממנו, כי זכרתי כיצד נטרפתי על ידי כלבים באחת הרכיבות הקודמות. פרות הן יצור נהדר, וגם אני וגם יורופסקי היינו מסכימים על זה. לא בין היצורים החכמים או מדיפי הריח הטוב שבעולם החי, ולדעתי הן פשוט גוש בשר דוחה ומזיל ריר, כשהן לא במצב הצבירה האנטרקוטי, אבל בסך הכל אין לי משהו ספציפי נגדן. העניין הוא שהן מלוות בכלבים בדואים מהסוג הטורפני, שגם יורופסקי היה מוכן לשחוט אם היה עובר מה שאני עברתי. אבל החלטתי לקחת את הסיכון, ולהתחיל בנסיעה ואם אשמע נביחה אז אסתובב מייד ואשוב למכוניתי. האמת היא שגם להשאיר את האוטו באמצע שום מקום זה עניין די אופטימי שאמצא אותו כשאשוב, אבל מי שמכיר את הרכב שלי יודע שהוא לא שווה את הסיכון שבגניבתו.

המסלול היה סבבי ביותר. זה היה כביש שלא תוחזק, והפך לדרך שהיא בערך 80% כורכר, עם מקטעים סלולים. הנוף לא מדהים, אפילו לא יפה. עמקים ובקעות הן דבר מדהים מאוד ויפה כשמסתכלים עליהם מלמעלה. מלמטה כל מה שאתה רואה זה שדות חומים חרושים משני הצדדים, ומלפנים דרך לבנה עם רומאנה, שזה בסך הכל גבעה עם עשרה בתים ומסגד, שהולכת כל הזמן ומתקרבת. אז זה היה באמת חמישה קילומטר עד רומאנה, עשרים ושתיים דקות הלוך, עשרים ושתיים דקות חזור, קצת כושר, קצת סיבולת לב ראה, ויאללה הביתה. סך הכל הדרך הייתה סלולה והייתה במישור מוחלט, לא עליה ולא ירידה, משהו שכאילו נסלל עם פלס. אז זה דורש מיומנות טכנית אפס, וכושר אפס, שזה בדיוק אני! 

לאורך כל הדרך לא הייתה נפש חיה. לא נסעה מכונית, לא נסע אופניים, לא הלך איש. רק אני והפרות. ראיתי גם גירית אחת חוצה את הכביש. ממש גירית עם הפס הלבן על הגב. לא צילמתי כלום כי לא רציתי לעצור ולפקשש את האפקט האירובי. היו את הסיקסקים הדוחים האלה, שאני נורא שונא, שרבים אחד עם השני ומשמיעים את הצלילים הצורמים שלהם. אבל חוץ מזה נסיעה מעולה. יכולתי לדהור באיזה מהירות שאני רוצה. קצת יותר לאט בדרך הלוך, כי רציתי לספוג את הנוף ולהבין את הדרך. קצת יותר מהר בדרך חזור, גם כי השמש התחילה לעלות, וגם כי רציתי כבר את הקפה שלי. בכל הדרך ליווה אותי קולה של החזנית מבית הכנסת אתמול - "הללו! הללו! הללו!". שבת תשובה. היה לא רע. זה שיר שנותן גם קצב לדיווש, וסך הכל אם יש מקום שהמאמין יכול להלל בו את האל הטוב, הרי זוהי בקעת בית נטופה, שהיא בין המקומות היותר סבביים שברא האל.

בדרך חזרה לצומת מסלחית ראיתי כמה רוכבי אופניים שאני נורא מעריץ עושים את העליה שזה סך הכל שלושה ארבעה קילומטר מאוד קשים. אבל אני מעריץ אותם מרחוק. עליות זה לא בשבילי. אולי בשבוע הבא אני אחזור לאזור, ואנסה את הרכיבה לאורך המוביל עד עילבון, או את השביל שמוביל לאזור חנתון. רומאנה, על כל קיסמה, די מיצתה את עצמה בשתי הדקות שהייתי בה. זה לא מקום שממש חוזרים אליו. או שמא?

טוב, אז עכשיו תורה של הכביסה (הקורא למוד הסבל כבר מכיר את סדר היום שלי ביום שבת). אחרי כן אני עובד על המאמר לכנס פרחי מחקר. נתתי אתמול ארבע חמש שעות עבודה לא רעות, אבל עוד לא הגעתי לעיקר העבודה. אני מקווה שאחרי יום כיפור זה יהיה מאחורי. לקראת יום כיפור מתוכנן פוסט סליחות פרוגרמטי מרגש ביותר. אבל ייתכן גם שלא, נראה מה יבוא לי.

אין היום תמונות ושירים, כי הכתיבה שלי היא כה ססגונית שאינה דורשת המחשות מסוג זה, או שאני רוצה להתחיל כבר עם הכביסה ואין לי כוח לחשוב על איזה שיר להביא וכאלה. 

שבת שלום!