הבלוג של אבו אלמוג

מנהג הסליחות הוא מנהג נאה ביותר ביהדות. בלי שום קשר לאמונה - בואו נרגיע, אני עדיין אותו אתיאיסט הולל שהייתי - יש משהו נאה ביום של חשבון נפש, יום בו החיים עוצרים ממסלולם, וכל אחד מאיתנו שוקע במחשבות עמוקות על הדרך בה התנהג עם הסובבים אותו (או במרתון צפייה בסרטים שהוקלטו מראש ב-VOD, ופתרון תשבצי שחור ופתור, לפי העניין).

את הסליחות האישיות שלי - ויש לי הרבה כאלו. אני אדם בלתי נסבל - אנהל אם ביני לבין עצמי, או ביני ובין אלו שאני מייחל לסליחתם. כאן אני רוצה לדבר על הסליחה הציבורית, ובמיוחד לכל מה שקשור להתנהלות שלי כאן בבלוג הזה, וברשתות חברתיות.

נתחיל בעניין איילה בן נפתלי. הגברת הזו, שכפי הנראה אינה שמאלנית (בעבר פרסמה בפייסבוק טקסט המתייחס ליגאל עמיר כ'צדיק'), פירסמה ביום שישי האחרון תמונה בדף שלה בפייסבוק, ובה היא מופיעה לצד עובדים זרים בתל אביב, כאשר הטקסט משווה אותם לחיות בספארי. הטקסט מתועב מכדי שאחזור עליו כאן בבלוג שלי. אבל מתועב לא פחות מה שנעשה לה. במשך עשרים וארבע שעות, בהן הגב' בן נפתלי, שהיא שומרת שבת, אינה יכולה להגיב, השתוללה בפייסבוק ובשאר הרשתות החברתיות מערכה כנגדה. היא נקראה בשמות, התמונה שלה שונתה במגוון אופנים, שרובם רומזים על כך שדעותיה נאציות. נעשה לה קמפיין של דה הומניזציה. ראיתי את הכל. לא שיתפתי, לא קישרתי, די הזדעזעתי. 

האם היא נאצית? שאלה מקדמית היא האם יכול להיות יהודי נאצי, והתשובה מורכבת. יש בימין הקיצוני אנשים המפנטזים על פתרונות סופיים רדיקליים לבעיות המטרידות את החברה הישראלית, בין אם לבעיית הפליטים הסודאנים, ובין אם לבעיית המיעוט הערבי, שבינם לבין הפתרון הסופי לבעייה היהודית כבר לא מפרידה אפילו סמנטיקה (כבר מדברים בפירוש על 'מחנות השמדה לעמלקים'). ועם זאת 'נאציזם' הוא ראיית עולם מורכבת וטוטאלית, ההולכת אל מעבר ליחס ליהודים. ספק אם נמצא בימין שלנו אנשים בעלי ראיית עולם כזו, שמעבר לכל היא חילונית לחלוטין, כאשר הימין ההשמדתי שלנו הוא דתי ברובו. כל הנאמר כאן הוא כמובן באופן כללי, ללא קשר לגב' בן נפתלי, שאיני יודע את דעותיה המדוייקות.

האם איילה בן נפתלי היא נאצית? חזקה עליה שלא. נכון, היחס שלה למהגרים שעמם הצטלמה הוא מזעזע. דבריה הם גזענות שלא תמצא את עצמה בכל חברה מתוקנת. לו הייתה הגב' בן נפתלי לומדת את הלקח הראוי מהשואה, ודאי שהיה יחסה שונה - וכאן אני בא בטענה להוריה, מוריה ומחנכיה של הגב' בן נפתלי. האיזכור לשואה הוא ראוי, באמירה שיחס מסוג זה שהפגינה הגב' בן נפתלי למהגרים יכול להוביל למקומות רעים, שחזקה על הגב' בן נפתלי שאינה רוצה בהם. אבל לצלם אותה על רקע מחנות ההשמדה, או כאשר דמותה המשוכפלת יוצרת צלב קרס, זה לקחת את הדברים למקום אחר, ורע.

דרך אגב, היא אינה תמימה כלל ועיקר. היא מדברת את הלינגו, ובקיאה בשיחדש שוטף. בתגובותיה בעיתונים החילונים דיברה על העצמה נשית ומיזוגניות וכתבה כי "בחברה הישראלית בכלל ובחברה המכנה עצמה ליברלית בפרט, קיים פחד קמאי מאשה חזקה שמביעה דעה נחרצת שאינה תואמת ל'סט הדעות הנכון'". תגובה שנועדה (והצליחה) לעורר רגשי אשם אצל מי שבאמת אמון על ליברליזם ופמיניזם. לי נראה שהדברים הם בגדר אמירה חיצונית מהפה לחוץ, ללא כל מהות מאחוריהם. את היחס האמיתי לליברליזם ולשוויון הנשים ניתן ללמוד מהתבטאויותיה של בן נפתלי ל"חדרי חרדים" - "אין בי חרטה על פרסום הדברים, יש בי חרטה על כך שישראלים כותבים דברים כה מזעזעים וגסים ליהודיה שהביעה את צערה על שמד החברה היהודית ב"עיר העברית הראשונה", ועוד בשבת קודש. מצידי, אין בי קפידא עליהם - מתפללת שיחזרו בתשובה". תגובה שיש בה זלזול כלפי המגיבים בדיוק בשל הליברליזם שלהם ורצונם בשוויון שהם כפי הנראה מה שמכנה הגב' בן נפתלי 'שמד החברה היהודית'. אבל זה כבר לא מענייננו.

בין הגב' בן נפתלי לבין הפיד השמאלני בפייסבוק, בטוויטר וביתר הרשתות פעורה, אם כן, תהום. המגיבים, בשבת, ודאי לא חשבו שיזכו לתגובה כלשהי ממנה. ניתן היה לנחש (ובמהלך השבת אכן היו תגובות שניחשו) מה יקרה במוצאי השבת כשתפתח הגברת את הפייסבוק שלה ותראה את שנעשה לה. אני חושב שהדבר האחרון שעלה בדעתם של אותם מגיבים וממיסטים (מלשון מם), הוא איזו אינטראקציה שהיא עם הגב' בן נפתלי, איזו החלפה של דעות, איזה שיח סוקרטי. אז מדוע נעשה מה שנעשה? התשובה היא שנעשה לה בדיוק מה שעושים האלי ישיים שלנו לסודאנים - סימון, הוקעה, הוצאה אל מחוץ לגדר ורדיפה, על מנת לחזק את הלכידות הפנימית של המחנה. בזה איני משתתף.

בדקתי ומצאתי כי הפייסבוק שלי והבלוג שלי מלאים בתגובות פבלוביות שמאליות שלי מסוג זה. אני מנוי על יותר מדי ממיסטים שמאלנים עוקצנים ושנונים מ'ג'ון בראון' דרך 'דן קופר' ועד 'עמיר שיבי'. אל תטעו. אני נהנה נורא לקרוא את הטקסטים ולראות את התמונות. במינון של פעם פעמיים בשבוע זה מעניין, זה מאתגר את המחשבה, זה שנון ומשעשע, וזה נותן דגשים לאירועים חדשותיים שייתכן שהיו חומקים ממני לולא הייתי מנוי על הדפים האלה. אבל האפקט המצטבר של עשרות הודעות כאלו ביום, הוא אפקט רע. הוא יוצר אצלי אנטגוניזם. הוא הופך אותי לאדם רע יותר לסביבתי. אני לא קשוב יותר לסבל האמיתי - של הפליטים, של הפלסטינים, של המקופחים - העומד מאחורי ההודעות, אלא שאני מתמלא ביותר מדי טינה וכעס כתוצאה מקריאתן. אני חייב להפחית את המינון. לקרוא פחות, לשתף פחות, לראות קצת יותר את הטוב. כן, להמשיך ולדעת איפה הרע, ולהלחם בו, אבל לא להקדיש לזה אחוזים כל כך ניכרים מהפעילות שלי ברשת (שביני ובינכם תופסת גם היא, לכשעצמה, מקום רב מדי בחיים שלי על חשבון דברים אחרים, וגם זה לקח לא קטן וסליחה גדולה מאוד כלפי בני משפחה, חברים אמיתיים, עבודה ופרויקטים יצירתיים מוזנחים).

מקום נפלא שאפשר ליישם את זה זה היחס שלי ליאיר לפיד, אחד האנשים המושמצים ביותר בבלוג שלי, והאדם היחיד שיצרתי לגביו מם (הוא הלפידומט המפורסם) שממש תפס והופץ באלפי עותקים בצורה ויראלית. כל מה שכתבתי עליו נכון, עד המילה האחרונה, ואיני חוזר בי ולו במילה אחת. אבל האם הוא תופס חלק כל כך חשוב בחיים שלי עד כדי כך שהיה מקום להקדיש לו כאן כמות נכבדה של פוסטים מלגלגים? האם זה מוצדק מבחינתי, עוד בטרם העמיד עצמו לבחירה, עוד בטרם נבחר, עוד בטרם עשה ולו מעשה - חיובי או שלילי - אחד, להיות מנוי על הדף המוקדש לו בפייסבוק, שמדי יום או יומיים מוציא פוסטים מושקעים המוקדשים ללגלוג על דברים הקשורים בו? אז אני אומר שלא. מבחינתי זו הגזמה פראית. 17 המנדטים של מטומטמים שהצביעו לכל דבר הבל מד"ש עד צומת דרך שינוי ומשם לגימלאים ועד קדימה, יגיעו כנראה ברובם אליו. גם אם אצליח לשכנע אותם שהוא התגלמות השטן עלי אדמות, אף אחד מהם לא יצביע באופן שאני הייתי רוצה שיצביעו, הצבעה מושכלת למפלגת שמאל אידיאולוגית. אז מה יוצא לי מהלגלוג האין סופי? אני מרגיש יותר טוב עם עצמי. יותר חכם. עליון עליהם ועל מנהיגם ששערו מרוח בבריליאנטין. או קיי. זו התנהגות בוגרת? לא ממש. זו התנהגות שהייתי מייחס עוד ליאיר לפיד עצמו. אם כן, לא עוד. את יחסי ליאיר לפיד אשמור לביקורת עניינית אם וכאשר הוא יעשה דבר מה ממשי הראוי לביקורת. הנה, כבר אני מרגיש יותר טוב עם עצמי.

חריג אחד לכלל הזה - אלי ישי. כל יום בחמש וחצי, כשאני יוצא לצעידה בשעון החורף שנפל עלינו באמצע הקיץ, אני מקפיד לקלל אותו ואת אבי אבות אבותיו בקללות נמרצות. השעה הזו, שבה ישנים רוב התושבים, פרט לאלו האמיצים והשומרים על הכושר הגופני היוצאים לזחילה היומית שלהם, היא כבר שעת אור מוחלטת. צהרי היום באמצע הלילה. שמש חצות. איסלנד. שעה מבוזבזת לחלוטין על שינה באור, כאשר השמש שוקעת בחמש, ומוסיפה לשעות העירות עוד כמה שעות חושך. נעזוב את ההנאה הגדולה שנשללה ממני לראות את זריחת החמה בנקודה המדוייקת במזרח אשחר ממנה היא היפה ביותר, ולשמוע בה בעת את 'שמע ישראל' ברדיו. הבעייה היא עם הבזבוז האכזרי של שעת יום אחת, שנשללה מכולנו ביד גסה ואכזרית של פוליטיקאי תאב כוח. אז אני שומר את הזכות להיות רע כלפי אלי ישי כשם שהוא רע אלי.

רציתי לסיים בשיר "סליחות" של יהודית רביץ, שהוא השיר הכי יפה על סליחות שיש, אבל בטח יטחנו אותו כמו שצריך היום ברדיו, ועד כניסת החג הוא כבר יצא מכל החורים. אם כך, אביא כאן שוב (מה לעשות. אני אוהב את זה) את שירו של שנטל, המתאר את נחיתתו של חייזר מהכוכב פפריקה, שמביא לאנושות שלום ואחווה, לאחר שאיתר, כמו כותב הבלוג הזה, את בעייתה של האנושות - There's too much hate and too little sex. אנ' לא סגור על זה שזה מה שהרב היה ממליץ, אבל זה גם פתרון לא רע לשעות המתות הרבות בלי טלוויזיה ביום כיפור. 

גמר חתימה טובה.