הבלוג של אבו אלמוג

כמה דברים שהייתי צריך לצלם ולא צילמתי, אז אני כותב כאן, שלא אשכח:

* אישה בדואית בגלביה לבנה עם שולי זהב, מהודרת, הולכת לאט על דרך העפר שמובילה משום מקום לשום מקום בבקעת בית נטופה, מאחוריה נוסע בעלה (?) בטנדר פז'ו חבוטה, שומר על מרחק של עשרה מטרים ממנה, נוסע בקצב הליכתה, מעשן סיגריה.

* עשרות חוגלות חוצות את הדרך, ממהרות. 

* דרך שעוברת בין המוביל לרומאנה, שגרמה לי לחשוב שאני לא ברומאנה אלא בטוסקאנה. משני הצדדים מטעי רימונים. בין השביל לבין הרימונים ערוגה של דלעות (מסוג קרע!) וקישואים. דרך אגב, המרק קרע משהו מהסרטים. זרקנו את המתכון של הגורו של הבישול הערבי לכל הרוחות, ואילתרנו משהו על בסיס מרק כתום עם חלב קוקוס, וכוכבי אניס. מי שרוצה נשאר עוד די הרבה כי הילדים לא נגעו בזה. אפשר להרים טלפון ולבוא היום בערב.

* הירידה מצומת מסלחית לעראבה. כשכל עראבה נפרסת בפניך. עם ההרים מאחוריה. קשה לתאר, הנשימה נעתקת כל פעם מחדש.

* ארבעה כלבים לבנים רודפים זה אחרי זה במהירות מטורפת, נובחים, משרבבים לשון. שמרתי על מרחק סולידי של שני קילומטר ביני לבינם.

* צנחן רחיפה מתכונן לצניחה. פורס את המצנח, מחמם את המנוע. רץ וממריא. הנה מישהו שייהנה מנוף מאמם של בקעת בית נטופה בלי להתעמת עם כלבים ופרות. אבל הוא לא יהיה יפה וצנום כמוני, השומר על כושר גופני באמצעות הרכיבה על האופניים.

* סח'נין מתעוררת ליום עבודה בשבע בבוקר כשאני חוזר מהרכיבה. ילדים קטנים בתלבושת אחידה, סגולה או כחולה, הולכים ברגל לבית הספר. ליד אצטדיון דוחא שורה של אפריקאים יושבים על הגדר, כמו ציפורים על חוט החשמל, וממתינים למישהו שיסכים להעסיק אותם.

* מכונת הקפה שלי כשהיא פולטת קפה מסוג קריאלטו, פרס שהבטחתי לעצמי עם סיום הרכיבה, ומגיע לי היטב. אני לא ממתיק, לא מתבל בחלב. שותה את הנוזל הארומטי והמריר כמו שהוא.

הנה דבר אחד שכן צילמתי, את הזריחה מעל בקעת בית נטופה כשהתחלתי את המסלול (13 קילומטר. שעה בדיוק. מסלול מעגלי לאורך המוביל, חותך לרומאנה, חוזר לנקודת ההתחלה):

אני לא יודע מתי יימאס לי מהנופים האלה. לעת עתה הכל חדש ויפה ומדאים ומאמם. אני עושה את הדרך מאשחר לעפולה כבר עשרים שנה בערך, ועדיין לא נמאס לי מהנופים שאני רואה כל בוקר מחדש כאילו זו הייתה הפעם הראשונה. אני לא יודע כמה זמן אחזיק מעמד עם מסלולי אזור בקעת בית נטופה / צומת המוביל. המבחן האמיתי הוא כמובן מבחן הגשם. אבל זה עוד לא כאן. לעת עתה, בבקעת בית נטופה, בין רומאנה לעוזייר, אני מרגיש כאילו אני בארץ פלאות שנפלתי אליה דרך מחילת הארנב הקרויה אופניים. אני אוהב כל תחושה, וכל מראה, וכל קול (חוץ מנביחות מאוד קרובות). וכמו שאמר קוהלת, שאנחנו קוראים את המגילה שלו בשבת הבאה - "לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ." 

אז שבת שלום לכל האמיצים המעטים הקוראים את הפוסטים הנוראיים האלה של שבת בבוקר. וחג שמח!