הבלוג של אבו אלמוג

ורד טוכטרמן, הגורו הגדול של ספרות המדע בדיוני והפנטזיה בארץ, היא חברה שלי. טוב... היינו די בקשר ב-2003 כשהיינו שנינו מועמדים לפרס גפן (היא לקחה. אורסון סקוט קארד, לא פחות, העניק לה את הפרס. עוד נבוא על זה חשבון...) ואחרי כן שתיקה של כמה שנים, והתחברנו שוב בזמן האחרון כששנינו נתנו איזה הרצאה בסינמטק, ומאז אנחנו בקשר פייסבוקי לא רע. 

אז ורד כתבה ספר על ערפדים, ואפילו ספר טוב, שנקרא 'דם כחול'. הבטחתי לה די מזמן לכתוב עליו ביקורת, אבל לא הבטחתי לקיים. אולי זה עוד יגיע. ואולי לא. ואולי הביקורת תיכתב כבר על 'דם כחול 2', ולשם כך התכנסנו כאן היום. כי ורד, כמו כולנו, היא בנאדם (טוב... רובנו... אתם יודעים, אלמתים, ערפדים, זומבים, חיזרים וכאלה שאולי קוראים את הבלוג שלי... אני לא רוצה לעצבן אתכם). וככזה היא מדי פעם אוכלת, שותה, משלמת שכר דירה או משכנתא, ואפילו, מבלי לפגוע יותר מדי בפרטיות, אבל יש דיווחים די שוטפים בדף הציבורי שלה בפייס, מגדלת איזה דרדק חיפאי, שגם הוא, מה לעשות, אוכל ושותה וצריך לגור ולהתלבש ולהתחנך ולהתנייע ממקום למקום. קצת קשה לממן את כל הפעולות האלה מפעילות ספרותית בימינו, ואני מכיר אפילו סופרים די מהוללים שבצר להם פתחו משרד עורכי דין, ומתפרנסים ממתן שירותי נוטריון כפרי בעיירות שדה, העיקר להביא הביתה את פרוסת הלחם. העיסוקים האלה רוצחים את היצירתיות. אתה שב הביתה הרוג אחרי יום עבודה ובמקום לפרוס לקורא הפוטנציאלי את עלילותיהם המרתקות של דאהר, איבתיסאם, והזומבים משפרעם (הכותרת למה שאני כותב כרגע, למי שלא עוקב כאן), כל מה שאתה רוצה זה להעיף את הילדים לעזאזל למיטות שלהם, ולשכב מול הטלוויזיה ולבהות באיזה ריאליטי, רצוי אידיוטי במיוחד. אז ורד פתרה את בעיית המימון בדרך יותר יצירתית, כדי שתוכל לכתוב את 'דם כחול 2' בשלווה וברוגע.

היא יצרה דף מיוחד באינטרנט, ובו מוזמנים אנשים לשלם עבור מגוון צ'ופרים, שעיקרם השתתפות בספר כדמות פעילה, זאת אומרת שבמקום שהדמות תיקרא 'הרוזן פון דרקולה' היא תיקרא 'ישראל פינקלקרויט' למי שישלם מספיק. היא רצתה לקבל שם 10,000 ש"ח, שאיך להגיד, זה פחות או יותר סף הרווחים הצפוי לסופר שמפרסם להיט בינוני בהוצאה מוכרת, ומוכר כמה אלפי עותקים. היא עברה את הסף הזה בתוך פחות מ-24 שעות.

הרעיון של למכור דמות בספר הוא לא רע. הספרים שלי רוויים בשמות שמי שמכיר אותי לא צריך ממש להתאמץ בשביל לדעת את מקורם. העבריינית הסקסית 'אורית כץ' מ'השלישית בשורה השנייה', שהספר כולו מוקדש לתיאור יופיה וגיזרתה החטובה (ציצים ששווה לנסוע בשבילם עד פראג, למי שלא קרא את הספר) היא אחותי. 'ליאת אוחיון' המלצרית הרמת גנית החתיכה מאותו הספר, שדוחה את חיזוריו הגסים של הגיבור בשאט נפש, היא גיסתי, שהייתה בעת כתיבת הספר אחראית משמרת באפרופו בקניון עזריאלי, וגרה ברמת גן. 'שוראית ברקת' שזרם התודעה שלה מסיים את 'לילה אדום' היא אשתו של חבר טוב. והספר המתחנחן אלירם מ'המתמחה' הוא גם חבר טוב, שאפילו מגיב כאן מדי פעם, ולא אלשין מי זה כי רוב האנשים מכירים אותו בשם אחר. עד עכשיו לא חשבתי לגבות על זה כסף. האמת היא שגם עכשיו אני לא חושב, אבל זה רעיון מעולה.

האמת שקצת הרצנו אתמול את הקטע על כוס יין וארבעת המינים בסוכה. אני מוכן למכור פרוטגוניסט ראשי ב-30,000 ש"ח. זה די שווה, כי 'סוזן סעדון' למשל, זה שם שהרבה מאוד אנשים אוהבים, והאינטרנט מלא בכל מיני אנשים שקוראים בשם הזה לעצמם בכל מיני פורומים ומקומות שמשתמשים בהם בניקים. תמורת סכום פחות מזה יקבלו דמות פחות מרכזית ופחות חיובית. מי שישלם פחות ממאה ש"ח יקבל דמות שולית, מכוערת, שלילית, ואתעלל בה ככל יכולתי עד סופה המר. טוב, כאמור, יש לי בעייה לעשות את זה כי הספר החדש שלי מתרחש בטבריה של המאה ה-18 שיש בה תורכים, ערבים, מעט מאוד יהודים, ומשום מה גם צרפתים ומלטזים. זה קשה לקרוא לשודד ים מלטזי, או ללוחם עות'מאני בשם 'משה גולדנברג' רק כי מישהו באינטרנט שילם לי מאתיים שקל בשביל זה. זה עובד יותר טוב לוורד כי הספרים שלה מתרחשים בישראל בתקופה הנוכחית.

זה כמובן רעיון שניתן ליישום מלא (כי זה גם כולל הבטחה לעותקים וכל מיני) אם אתה מוציא את הספר בהוצאה עצמית. וכאן אנחנו מגיעים לעיקר. הפרינט מת. הפורמט החדש עוד לא מתגבש, אבל זה עניין של זמן. זה מותקף מכל הכיוונים. הוצאת הספרים הגדולה, והעיתון הגדול, כמו גם חנות הספרים הגדולה ורשתות כמו 'צומת' ו'סטימצקי', יתאימו את עצמם או ימותו. זה נורא פשוט. מקצועות כמו 'סופר' או 'עיתונאי', ישתנו מאוד. מה שעשתה ורד הוא פשוט מעשה חלוצי, ומעשה שמסמן את הדרך החדשה שמעכשיו אני מאמין שהרבה מאוד אנשים ילכו בה. לא ממש לפתוח אתר ולמכור דמויות בספר. הגימיק הזה ימצה את עצמו מהר מאוד. אלא למצוא דרכים חדשות להגיע לקהל, ליצור בעברית ולהתפרנס מזה לא רע.

אני ממש לא רוצה להתייחס לנושא של הוצאה לאור. כי אני חייב תודה נצחית לאנשים הטובים בזב"מ, שאותם אני אוהב אהבת נפש, מערן עד תמר ביאליק ודרך נועה, עד כל אחד ואחד ממגוון האנשים המרתקים והמדהימים שאחראים שם להוצאת ספר לאור. אני לא אוכל לעבוד בצורה אחרת, וכשאני אומר 'יסתגלו או ימותו', אני יודע שגם זב"מ יודעים את זה, והאנשים שיושבים שם חושבים על דרכים יצירתיות וחכמות להגיע לעידן החדש ולהישאר בטופ. 

אז אני אדבר על עיתונות. 'מעריב' זצ"ל, היה גועל נפש של עיתון. סבלתי אותו במשך שנים רק כי מחלק העיתונים שלו הוא היחיד שהסכים לחצות את הרי החושך, להילחם בשבטי הברברים הנודדים, להסתכן במלריה ובכלמידיה, ולהגיע אל סף דלתי בכוחותיו האחרונים. 'הארץ' לאנשים חושבים והעיתון הנפוץ במדינה לא כל כך הסכימו. אבל סבלתי נורא. עכשיו אני לא צריך לסבול. בשביל מה אני צריך לקרוא את ליבסקינד במעריב אם יש לי את גורביץ' באינטרנט? בשביל מה אני צריך לקרוא את בן דרור ימיני במעריב אם יש לי את שלום בוגוסלבסקי באינטרנט? ויש לי גם את תומר פרסיקו, ועוד כל מיני יותר קטנים שאני אוהב כמו רחביה ברמן ונדב פרץ וכאלה. בשביל להתעדכן בחדשות הארד קור יש לי את אתרי החדשות בעברית ובאנגלית. מה שלא מגיע לשם מגיע אלי ממגוון מקורות אלטרנטיביים מטוויטר ועד פייסבוק. אני לא צריך עיתון מודפס. בקרוב ילך לעולמו גם 'הארץ', ואחרי כן יגיע תורו של ידיעות. רק פראבדה המודרני, 'ישראל היום' ימשיך לספר לקוראיו שרומני עומד לנצח בבחירות, ושנתניהו טוב ליהודים, כי שם אין שיקולים כספיים.

אני גם נוטל את חלקי בעולם החדש הזה, שבו אני לא רק צורך תוכן שמותאם לי אישית ומתאים לצרכים שלי, לא מסכים שאף אחד יגיד לי מה לחשוב ויסנן לי את מה שאני צריך לדעת, אלא גם יוצר תוכן כזה עבור אחרים. זו העבודה החשובה של הבלוג הזה, ושל אלפים ועשרות אלפים כמותו. אנחנו הפרינט החדש. אנחנו העתיד.

אז מזל טוב לוורד ובהצלחה. את חלוצה אמיתית, ולחלוצים אמיתיים קורים דברים טובים. ושבי, תכתבי כבר את 'דם כחול 2' כי גיבורה כמו חן רסקו קשה למצוא בכל מקום, והיא כל כך השאירה חשק לעוד, או כמו שאת כותבת, בסוף הספר, 'רעב, זה הכל...'.