הבלוג של אבו אלמוג

לקוראים שלום. פינת האופניים, הכושר, טיפוח החן, הלאק בציפורניים והתפילה הרפורמית הועברה באופן חד פעמי ליום ו' בבוקר, וזאת מטעמי שהייתה הבוקר רכיבה סבבה אגוזים ברמות על שקשה לתאר, ועמכם הסליחה.

קראתי השבוע שמכניסים ל-DSM גם התמכרות לאינטרנט ולסמארטפונים. אז זה מאוד משמח אותי שנתנו שם למחלה שלי, והכירו בי, ואולי תהיה גם נכות מהביטוח הלאומי ויהיה מאוד נחמד. ברצינות, אני לא סגור לגמרי לגבי ה-DSM כי סך הכל בשנות השבעים היה שם גם הומוסקסואליות בתור מחלה, אבל זה די הגיוני שמי שמכור לאינטרנט ולסמארטפונים ברמה 'שמפריעה לתפקוד היום יומי' ייחשב למי שסובל מהפרעה, למרות שאשקרה אני חושב שיש כאן איזה סתירה כי אצלי, למשל, אין תפקוד יום יומי בלי אינטרנט וסמארטפונים. דרך אגב, מחשבה איומה, מה היו האנשים האלה אומרים על הומו שמכור לאינטרנט! וואו. ואני אפילו מכיר כמה כאלה. נעבור הלאה.

באופן עקרוני, כבר שנים שאני חושב שאני מבלה אחוזים מאוד ניכרים, מעל תשעים אחוז, משעות הערות שלי, כשהפרצוף שלי במרחק של עד מטר ממסך זכוכית. אז זה אחד מארבעה - סמארטפון, מחשב, טלוויזיה או שמשה של מכונית. הזמנים שאני לא נמצא דבוק לאחד מאלו הם מועטים, ועוברים ברובם בשינה. זה לא נראה לי מצב בריא, אבל עד לא מזמן לא הצלחתי לחשוב על דרך לשנות את זה.

אז התפילה היא פרק זמן שעובר בלי הדברים האלו, ואני אסיר תודה על שגיליתי אותו. סך הכל כרפורמי טוב אני מגיע לבית הכנסת באוטו, ועקרונית יכול לשבת גם עם הטלפון בכיס, ויש כאלו גם שעושים את זה ולפעמים מצלצל להם בזמן התפילה, אבל יש בי איזו רתיעה, מורשת העבר האורתודוכסי, ואני פשוט משאיר אותו באוטו. אז התפילה היא השעתיים בשבוע שלי שאני מנותק לגמרי מכל דבר, ומתעסק במשהו שהוא שונה לגמרי. ככל שהמדובר בהסדרת מערכת היחסים שלי עם החבר הדמיוני, שהיא עדיין רחוקה מלהיות תקינה, אין בתפילה הרבה תועלת, אבל יש שם משהו זני ממש של התנתקות מהרציונל הקשוח ועיסוק במשהו אחר, שהוא מעבר ליום יומי ולחיי השעה, וכרגע זה מאוד סבבי, במובן של הזן כמובן. אני והחבר הדמיוני ברוגז כבר כמה עשרות שנים, וסך הכל לשנינו טוב במצב הזה. זה לא הולך להשתנות בקרוב. אבל האקט של התפילה הוא שעתיים שאני רק עם עצמי (ועם רב, חזן, חזנית ושלושים אנשים אחרים) וזה רווח נקי. וכמובן, אני רחוק לגמרי מכל מסך זכוכית באשר הוא.

הזמן השני שאני מרוחק ממסך הוא הרכיבה. ההליכה שלי בדרך כלל מלווה בהתעסקות בסמארטפון, גם של התכנת ניווט, וגם של הרדיו (טוב, זה לא שאני באמת צריך GPS באשחר. אני פשוט אוהב לדעת כמה הלכתי. אני פיתחתי מסלול מדוייק של 3 קילומטר בחצי שעה, אבל תמיד יש מקום לשיפורים ואילתורים). אז זהו, שברכיבה על אופניים ברמת מיומנות טכנית אפס זה לא משהו שאפשר לעשות. 

הבוקר הגשמתי חלום ישן ורכבתי מאכזיב לראש הנקרה. יצאתי מאשחר בחמש בבוקר, הגעתי ברבע לשש לאכזיב, ובשש וחצי כבר הייתי בחזרה. הייתה רכיבה מ א מ מ ת. הדרך היא כביש סלול, אבל היא נועדה לרוכבי אופניים. כל הדרך עברה אותי רק מכונית אחת, וגם היא נסעה מאוד לאט. הכביש הראשי נמצא קצת מזרחה משם, והכביש הזה מיועד למי שרוצה להגיע אל החוף. אז אין בזה אתגר מי יודע מה מבחינת רכיבה, וזה גם פלאטו ברמה של בקעת בית נטופה, וגם האתגר הנצחי של לברוח מהכלבים הבדואים לא תופס שם, אבל אפשר לעבוד קצת על כושר, וסיבולת לב ריאה, ולתפוס מהירות, ולהנות פעם אחת מרכיבה מהירה ורצופה. נחמד. 

מה שיפה באמת זה הנוף והאווירה. חוף בצת הוא הכי יפה בארץ, נקודה. כאילו אין מה להתווכח. הכל מלא בשעה הזאת בכל מיני דייגים, ויש גם כמה פדלעות כמוני שרוכבים שם על אופניים, ויש כאלה שרצים. לאורך החוף זרועים המון אוהלים של קמפינג, ויש שם אנשים של בוקר שעושים דברים של בוקר, אבל לא בוקר של יציאה לעבודה אלא בוקר של נופש באמצע חול המועד וזה ממש כיף. זה פשוט חוף מדהים, עם מפרצונים זעירים שיש בהם כל מיני ציפורים. היום ראיתי שם עגור, אני חושב, עומד בתוך המים. מין אנפה הרבה יותר גדולה ושמנה מהאנפות הלבנות האלה, והיא הייתה אפורה, ונדמה לי שהיה פס לבן על הראש ואולי איזה ציצית, אז זה כנראה עגור. והיו שם כמה דייגים שהתווכחו. עמיחי, תדעו לכם, כבר ארבע שנים שותים את הקפה באותו מקום, ופתאום הוא לא זוכר איפה זה! עמיחי, תדע לך, שכשהם מגיעים בחזרה הבייתה הלך עליך. תחשוב על התנצלות. אחרת אין מושט בארוחת הערב.

הגעתי לראש הנקרה, שזה צוק לבן ומאמם, טוב, אין מישהו שקורא את הבלוג שלא יודע איך נראית ראש הנקרה. הגעתי ממש עד למנהרת הרכבת המנדטורית, שהייתה סגורה, וחזרתי. כולה ארבעים ושבע דקות, משהו כמו אחת עשרה קילומטר. לא רע בכלל.

מחר, דרך אגב, אני עושה שוב את המסלול המעגלי בבית נטופה. אנחנו נפגשים עם איריס בצהריים, אז אני אעבור דרך אבו-סאבר בדרך חזרה ואקנה את החומוס שהיא כל כך אוהבת. נרביץ אפילו ניגוב עם חתיכת פלפל או גזר. מה רע? 

בדרך חזרה שמעתי משום מה רשת ב' ברדיו. הקריין שם אמר שהיום חמישים שנה לתקליט הראשון של הביטלס 'אנא אהביני'. אנא אהביני? דבר ראשון זה לא תרגום נכון, זה אנא הנעימי לי אם כבר. אבל כאילו, באמת, כבר נגמר 1962. זלמן ארן לא שר החינוך ושריד לא מנכ"ל. אין צורך לזמום איך להמאיס על הנוער את חיפושיות הקצב. וגם להקת תחיית מי הישועה הזכים לא הקליטה כבר כמה שנים, והיית יכול להגיד פליז פליז מי באותו כסף, בלי לגרום לי לרצות להעביר תחנה, ולהרגיש שאני בבית אבות גריאטרי.

אז באמת להקה סבבה חיפושיות הקצב. נשים כאן שיר שלהם. אפרופו כלבים בדואים, אני שם את השיר "היי בולדוג". זה שיר שמתדרדר בסוף לתחרות נביחות בין ג'ורג' וג'ון או משהו כזה, אבל סך הכל רוק'נרול מאוד מאוד בסיסי וזורם וכיפי, ומילים מאוד יפות ומאוד עמוקות אם מתעלמים מהנביחות. באמת, אחד מהשיאים של הביטלס מבחינה לירית, שאף אחד לא ממש מכיר.

שבת שלום!