הבלוג של אבו אלמוג

קוראי הבלוג הזה כבר יודעים או מנחשים שאני נמצא באיזה תהליך שעיקרו ירידה מבוקרת במשקל. עד עכשיו לא קראתי לילד בשמו, אבל ברוח הכנות והאמון ההדדי שאני רוצה לבסס עם קוראי, אני יכול להגיד שקוראים לזה שומרי משקל. זה מבוסס על הרעיון המהפכני ברמה של 'בונ'ה איך הם חשבו על הדבר הזה' שאם תאכל אוכל יותר מזין, בכמויות שטוב לגוף שלך ולא יותר, ותעשה הרבה ספורט אז תרד במשקל. אז זהו, שגם אחרי שירד האסימון שזה מה שצריך לעשות, זה לא ממש עובד ברוב המקרים, כי איך להגיד, לפעמים יש את הסטייק הזה שקורץ, או המאה גרם גרעינים, או הנפילה השבועית שלי עם האחים חדאד מירדן, שמה לעשות יודעים לעשות עראק יימח שימם, וצריך מישהו שידחוף, וינחם, וייתן טיפים, ויעמיד אותך בפני האמת האכזרית על המשקל מדי שבוע. אז זה זה, ויותר אני לא מתכוון לדבר על זה.

אני לא הולך לזה בשביל היופי. על זה ויתרתי מזמן. או שפשוט יש לי כריזמה כה כובשת, וקסם גברי כה מסוקס, שבכל משקל אני פשוט יפה בצורה מאממת. אני הולך לזה בשביל לא לגמור כמו אלביס או ג'רי גרסיה או מאמא קאס השם ייקום דמם. אבל בזמן האחרון אני מתחיל להרגיש כמו קארן קרפנטר. כל השלללללה כל הדינגלינגלינג וכל זה. בקיצור, כשאני מביט במראה ניבט אלי אדם שונה. עד עכשיו אהבתי מאוד את הפרצוף שלי. טוב, לא בראד פיט, במחלקת הבלורית ייתכן שיפור קל, ובכל אופן, זה היה הפרצוף שלי. עכשיו מביט אלי אדם שונה. רזה בצורה מבהילה (לרוב לא מגולח, אבל זה החגים. אני לא מתכוון להתגלח ביום שאני לא הולך לעבודה). אפור. בעל קמטים, ופנים נפולות, אומללות, עצובות. אני לא כל כך מכיר את הבנאדם הזה. ולא כל כך רוצה להכיר. אני רוצה את הבנאדם הקודם. השינוי הוא כזה שכשהייתי בים לפני כמה ימים הסתכלתי על הצל שלי ולא האמנתי שהוא שלי. כשבנאדם מאבד את הקשר עם הצל שלו, זה לא מי יודע מה. תשאלו את פטר שלומיאל. או כל ערפד מצוי. הבנאדם הזה איבד את מרבית שמחת החיים שלו. ויכול להיות אפילו שהוא לא אוהב חומוס.

כשהייתי נורמלי, נו... שמן בעשרים ומשהו קילו, בטטת כורסה, עם תוחלת חיים של מורד סורי, אז אהבתי מאוד חומוס. הבלוג הזה עצמו מלא בביקורות על כל מיני חומוסיות נידחות במרחב המנטלי והגיאוגרפי הדאהריסטי, זאת אומרת בין השיח' בנצרת למלכים בדיר אל אסד. אני די בטוח שגם הבנאדם החדש הזה היה מאוד אוהב חומוס, לו היה יודע מה טעמו. מאז 18 באפריל (ולפתע פתאום כה ארור זה היום לו היה זה חלום!) 2012 לא אכלתי חומוס. וזה משהו שהייתי אוכל על בסיס יומי. 

אז יצא שאיריס (היא לא קוראת את הבלוג הזה וכך גם אף אחד שהיא מכירה, אז לא נקרא לה א'. זאת איריס והיא חברה ממש טובה, ואפילו אם אני לא טועה תזונאית בהשכלתה) הזמינה אותנו לעל האש בשבת. האיש החדש הוא גם רפורמי, אז מותר לו. וגם אם אסור, אז הוא רפורמי חילוני. כמו שאורתודוכסי חילוני עושה על האש בשבת, רק עם פחות רגשי אשמה. בקיצור, איריס מתה על חומוס, והיא גם מכירה את הטריק של החומוסיה הסודית, שאני מביא משם את החומוס היחיד והמיוחד שאין כמוהו בעולם. זה משהו שאני מוכר לתלביבים (כל מה שחי במרחב המנטלי והגיאוגרפי התלביבי, בין חדרה לגדרה. איריס שם, בשוליים)  ואין כזה דבר במציאות, אבל בדרך כלל אני קופץ לאבו סאבר.

אז הסכנה בכל חומוסיה טובה שנחשפת לקהל הרחב זה שהיא פשוט תתמלא בתלביבים ותתמסחר והרמה תרד כי תלביבים זה משהו שהורס כל חלקה טובה. אבל אני יודע טוב מאוד מה היחס של תלביבים לסימטאות של עראבה. סיכמה את זה טוב אורית נבון - "אני בכפר ערבי? הצילו!". זה איזה אישה, איך להגיד, לא ממש בקיאה בשבילי הגליל, שניסתה להגיע לצפת עם GPS, מצאה את עצמה בעראבה, חטפה התקף פאניקה ומצאה לנכון גם לכתוב עליו בעיתון. היה על זה רעש לפני כמה חודשים, ואפילו פוסט ממש כאן. אז עראבה זה מקום שלמעט מאוד תלביבים יש מה לעשות בו, וטוב שכך. אז אני יכול לחשוף שחומוס היחיד והמיוחד שאין כמוהו בעולם הוא חומוס אבו סאבר מול בית הספר היסודי על שם חוסיין יאסין. אני גם די סגור שאורית נבון עברה בדיוק שם, כי אם עוברים מצומת מסאלחית לכביש הראשי 805 הדרך עוברת בדיוק שם, וייתכן שזה מה שה-GPS שלה סיפר לה, אבל צריך להיות די לא חכם כדי לקחת מסלול כזה, כי אני לא יכול לחשוב על דרך ממש הגיונית מתלביב לצפת שעוברת דרך צומת מסאלחית, אלא אם כן מאוד מאוד התברברת מהתחלה.

אז מי שקורא ממש ממש ממש אדוק ברמה דתית כמעט - אורתודוכסית. הרפורמים פחות דבקים באות הכתובה - נתקל כבר במוסד הזה בכמה וכמה פוסטים בעבר. המדובר במסעדה קטנה ובה שני חדרים. אולם אוכל לא גדול ובו כשישה או שבעה שולחנות, מפורמייקה, וטלוויזיה, ומין מקרר כזה של קולה. ואולם הכנת והזמנת המזון שכולל בעיקר כיריים שעליהם תמיד סיר גדול עם חומוס וסיר גדול עם פול, וכמה חבר'ה שיושבים וטוחנים לך את כל העסק מול העיניים, כי אין ממש הפרדה בין שני האולמות. אז אתה ממש יכול לראות איך החומוס הופך מהגרגר הבסיסי לעיסה שנאכלת, בלי שמתווסף שום דבר אחר פרט לטחינה ותבלינים. שזה כבר הופך את החוויה של האכילה להרבה יותר טובה. חוץ מזה הפול שלהם אלוהי, החמוצים שלהם חמוצים, ויש להם שם כל מיני קינוחים כמו ח'רוב וסחלב, שדי שווים לכשעצמם.

אז אתמול יצאתי לרכיבת האופניים שלי בבית נטופה. אל תשאלו, בסיבוב שם לקחתי מהר מדי, עפתי מהאופניים ושרטתי את הרגל בצורה רצינית, אבל ישר קמתי והמשכתי לדווש. בדרך חזרה עברתי דרך אבו סאבר. השעה הייתה שבע וחצי, אבל ידעתי שהוא פתוח. הוא תמיד פתוח בשעות האלה. זו הייתה השעה שהילדים מגיעים לבית הספר, והערבים הקטנים האלה, הם מפונקים בדיוק כמו יהודים קטנים, וגם אצלם הקטע של 'אבא, תסיע אותי' מאוד חזק. אז היה קשה למצוא שם חניה. בקיצור חניתי באיזה מקום, ונכנסתי. בשבע וחצי בבוקר היו שם איזה חמישה שישה אנשים שישבו וניגבו חומוס עם חמוצים. דבר ראשון, זה תמיד סימן טוב כשהמקומיים אוכלים באיזה מקום. אז אתה יודע שזה הדבר האמיתי. אז אבו סאבר מכר לי חצי קילו חומוס, ורבע קילו פול, וחמוצים ושתי צלוחיות כאלה מפלסטיק של ח'רוב, שאין לי מושג מה זה אבל אני חושב שזה קינוח שעשוי מחרובים, בשלושים וחמישה ש"ח. כל האופרציה לקחה איזה עשר דקות שהיו מאוד נעימות כי הריח שיש במקום הזה זה משהו שקשה לתאר.

משם הגעתי למקום הבאמת סודי שאין לי שום כוונה לספר, וקניתי מיץ רימונים. זה בריאות נטו. ים נקודות של שומרי משקל, אבל בריאות נטו.

נו... איך היה החומוס? הבנאדם החדש אוהב חומוס? אין לי מושג. כל היום תכננתי אם אנגב את החומוס עם פיתה אחת, עם חצי פיתה, או עם חתיכה גזר מה שנראה לי די אידיוטי ואפילו קצת משפיל, ופגיעה בכבוד של החומוס באשר הוא. אבל החברה הייתה כל כך נעימה והשיחה כה קולחת, שעד שהגעתי לבצע את זממי כבר היה מיכל הפלסטיק ריק, וחצי קילו חומוס נטרף כלא היה. לא נורא. יהיו עוד הזדמנויות. אבו סאבר לא הולך לאף מקום והוא בדיוק על המסלול לנקודת היציאה לסובב רומאנה שאני עושה כל שבת.

ואיך המיץ רימונים? כששאלתי "איך המיץ רימונים?", היו בני שיחי סבורים ששאלתי "איך המצרים עונים?" שפייר, זו שאלה שאפשר לצפות ממני. כי אני לא ממש קוהרנטי בשיחה, וגולש לפעמים לכל מיני מקומות בלי אזהרה, ואי אפשר לדעת אם אני לא בוחר באמצע המשפט לקדם את האידיאולוגיה הדאהריסטית או לחוד חידה אווילית או סתם מברבר. אז התחלתי לקבל כל מיני תשובות על מורסי ועל גבול הדרום, ומשם כבר היה קשה להגיע לתשובה ראויה בנוגע לטעמו של מיץ הרימונים. אבל בערב חזרנו הביתה וש' הכינה את קוקטיל 'הצדיק הנסתר' שהיא מכינה בחגי תשרי, שזה וודקה, ומיץ רימונים, ומיץ דומדמניות, ואנ' לא זוכר אולי עוד משהו, וישבנו על המרפסת ושתינו את זה וראינו אימפרית הפשע וזה מאוד מומלץ.