הבלוג של אבו אלמוג

לבלוג הזה מלאו שלוש שנים, וכמו שלמדתי מהמאסטר הגדול טליק, אני כותב פוסטולדת שנתי. התאריך המדוייק הוא 1.11, אבל לפני כמה ימים עברתי את החמישים אלף כניסות ולכן החלטתי להקדים בכמה ימים כי ממש מדגדג לי לכתוב כשהעניין עוד טרי ואפשר לכרוך את שתי השמחות ביחד.

אז 50,000 כניסות בשלוש שנים זה משהו כמו חמישים כניסות ביום. זה לא פיצוץ, אני יכול להרים חמישים טלפונים ולקטר בה במידה, אבל זה לוקח פחות זמן, ובאמת - כבוד. יש כמה פוסטים שצברו המון כניסות, והפתעת השנה, הפוסט על הציצים קיבל משהו כמו עשרתלפים כניסות, ו-230 תגובות. אה... באותה הזדמנות הבלוג מבקש להודות לגב' אנליה הואוני שהמשיכה לשמש השראה לכתיבה, בדרכה הצנועה, כפי שהיה בשלוש השנים הקודמות.

אז מי הם חמישים הקוראים? אני רוצה להאמין שמדובר באנשים רהוטים, יודעי ספר, דעתנים במידה, שלא נרתעים מדיון מעמיק במקורות שיטת המילט, וארתורו בולניו באמת עושה להם את זה. מצד שני, אני ממשיך להלעיט אותם בכל מיני שירים נידחים משנות השבעים, תיאורים אינסופיים על רכיבה באופניים, קיטורים על מה שהיה או לא היה בנבי אל עוואדי ב-1987, והגיגים על תפילה רפורמית, כך שבאמת אין לי מושג. הייתי אומר שהמדובר בקבוצת מאזוכיסטים, אבל צריך קצת יותר מזה כדי להגיע לכאן פעם אחר פעם. אז לכולכם - תודה רבה, ושאפו. נורא אוהב אתכם. כל אחד ואחת מכם.

אז אם היו שואלים אותי לפני שנה, הייתי מנחש שהנושא של התזה יתפוס מקום מרכזי, וש'רוח צפונית' יהיה כאן עניין גדול. הייתי גם חושב שיהיו פוסטים על פוליטיקה, ושאמשיך להיטפל ליאיר לפיד (מה שהפך לתחביב של ממש בבלוג הזה במהלך השנה, אבל היה צפוי גם קודם), ושביבי ואלי ישי ימשיכו לחטוף כאן, אבל זה ימשיך לא להזיז להם. 

בפועל מה שקרה זה שבאפריל נכנס במפתיע עניין של שמירת משקל וכושר גופני, האופניים מתי שהוא ביולי, ובספטמבר עניין בית הכנסת. עד כמה שאני מנסה לשכנע את עצמי שאני אותו בנאדם, רק שלקחתי את עצמי בידיים מבחינה בריאותית, שאני משתדל לאכול נכון, ושאני עושה מאמץ בשביל בר המצווה של פלג, האדם הלא מוכר הנשקף מהראי, המזמזם את 'מה טובו" כשהוא מתקלח לקראת בית הכנסת ביום שישי (אכן, תמונה נוראית. אני מקווה שהקוראים המכירים אותי אישית וממש יכולים לדמיין את זה יצליחו להתגבר על הוויז'ואל הזה ללא עזרה מקצועית) מספר לי אחרת. זה טוב? זה רע? זה מה שיש, ועם זה ננצח! אז הכל יכול לקרות בשנה הבאה, עד היומולדת הבא של הפוסט.

אני מקווה שמבחינת החיים הפרטיים שלי הכל ילך על מי מנוחות, והכל יהיה בסדר, ואני לא אצטרך לסקר כאן דברים שטפו טפו טפו. האמת היא שבדרך כלל אני מסנן דברים אישיים מדי, ולא כותב על המשפחה וכאלה. אז אני חושב שאפשר לבדוק כמה מגמות בנושאים יצירתיים שעולים כאן בדרך כלל ושיגיעו לכאן בסופו של דבר -

* כנס פרחי מחקר בדצמבר. אם יקבלו את המועמדות שלי מה שאני צריך לדעת בשבוע הבא. אולי אמצא שם מנחה לדוקטורט. בכל אופן ההתלבטויות בנושא הדוקטורט וכל אלו ודאי יקבלו כאן איזה ביטוי.

* סדנת הכתיבה שאני מתכוון להעביר. כרגע העניין בשלבי גיבוש. הודעה תבוא בהמשך.

* ספר הילדים יקבל מתי שהוא את השיפוץ ויחזור ליעל למקצה שיפורים ואולי אולי אולי...

* 'דאהר, איבתיסאם והזומבים משפרעם' ימשיך להיכתב בלילות ספוגי עראק. יום אחד מישהו יגלה את כתב היד הזה. אני מקווה שאהיה מאוד רחוק או מאוד מת אז.

* הפרוייקט המאמם שאני הולך עליו עם שותף ותיק לכתיבה. מתחילים ביום ראשון, דרך אגב. ופייר, מזמן לא פעלו אצלי בלוטות הכתיבה כמו אחרי הטלפון ממנו. זה יקרה, וזה יהיה גדול, ואם וכאשר אפשר יהיה לכתוב כאן את הפרטים אתם תהיו הראשונים שתדעו.

* קורס קריאת התורה עם טעמי המקרא בהדרכת רבה קונסרבטיבית בכרמיאל. גם תכנים משם יגיעו לכאן. אולי אני אסמן את הפוסטים האלה כדי שפשוט תדעו להמנע מהם.

זה די מספיק, נכון? זה שישה עניינים די רציניים, שכל אחד מהם יכול להעסיק אותי במשרה מלאה, ותאמינו לי שכאילו יש לי מה לעשות בחיים חוץ מזה. אבל אני רוצה להמשיך לעניין אתכם, לא? טוב, בקיצור, אני די בטוח שהדברים האלה יקבלו ביטוי זה או אחר, אבל בטוח יקרו דברים אחרים ויהיו דגשים אחרים. די בטוח שהבחירות יסוקרו כאן הרבה. הבלוג הזה ימשיך לנקוט בדעה שמאלנית ולהסית עד הבחירות - מבחינתי יש רק אפשרות אחת, כדאהריסט, המפלגה היחידה שהיא יהודית-ערבית. זה לא ממש חדש לכם איזה מפלגה זו נכון? - ואחרי כן בטח יקרו עוד כל מיני דברים דורשי תיעוד שאין לי מושג מה הם עכשיו, אבל אני פשוט מגנט לדברים האלה, ואף אחד לא מתפלא שהם קורים לי. נראה בפוסטולדת הבא.

אז תודה שבאתם, ותמשיכו לבוא. נסיים בשיר. אה! טיפ קטן. אני חושף עכשיו את שירי הרכיבה הסודיים שלי, שמוכרים היטב לכל באי חוף בצת בימי שישי בין השעות 06:00 עד 08:00 ולתושבי רומאנה, רומת אל-הייב ועוזייר, לפרותיהם ולכלביהם. אז בירידות זה "חיל פרשים אנו אף על פי שאין סוסים לנו" או "פרשים קוזאקים מגדודי בודיוני דוהרים לקרב", ובעליות זה "אל תירא ישראל אל תירא כי גור אריה הלוא אתה, ואריה אם ישאג מי לא ירא, מי לא יראאאאא". אבל אני לא אביא אותם לכאן, כי הם די מעפנים מחוץ להקשר המצומצם של לעודד לעשות את המאמץ הנוסף ברכיבה.

רינגו סטאר הוא הביטל הפחות מוצלח. הוא מין אהבל כזה, שהקריירת סולו שלו לא הייתה משהו, ומחוץ לביטלס הוא לא ממש פרח כמו שלושת אחיו. ובכל אופן יש לו שיר אחד גדול, והשבוע שמעתי שוב את הקונצרט לבנגלדש - שזה פייר ההופעה החיה הטובה ביותר אי פעם - גם כן משנת הפלאים 1971 שאתם כבר יודעים שהייתה השנה הכי מוצלחת בתיעוד המוזיקלי הקיים לאנושות, ודי נדלקתי מרינגו. אז אני מביא כאן את השיר המעולה היחיד מקריירת הסולו שלו, שגם די מסביר מה שקורה בבלוג הזה ובחיים שלי בכלל - It don't come easy. שבת שלום.