הבלוג של אבו אלמוג

משהו מהיר מאוד ועצבני מאוד לפני שאני יוצא למה שמסתמן כשבוע עמוס ומטורף.

הייתה טרגדיה בבית שמש. א' הכניס את ב' להריון, אחרי כן לקח אותה, ניסה לירות בה, ירה על שוטרים ונהרג. טרגדיה אמיתית, וכטיבן של טרגדיות, דנים בה בתקשורת.

באולפן של אורלי וגיא בערוץ 10 יושב פאנל מכובד. מומחים למשטרה, קרובי משפחה, ואחד, ד"ר שוסהיים, יו"ר אגודת 'אפרת'.

הדברים נכתבים לפני ששוסהיים פצה את פיו, ותוך כדי הראיון. מה הקשר של שוסהיים לעניין? מסתבר שהילדה רוצה לעשות הפלה (גם אני לא הייתי רוצה לגדל את הילד של אב כזה), ושוסהיים, יו"ר אגודת 'אפרת' כנראה ידבר בעניין זה.

לא שמעתי מה שיש לו להגיד (בינתיים הילד העביר ל'ארתור' בערוץ הילדים, ולא מחיתי). מה שעצבן אותי הוא עצם ההזמנה שלו לאולפן. הרחם של אישה (אורלי, גם שלך) הוא עניינה האישי. הוא לא נושא לדיון בטלוויזיה. אם הילדה תרצה לקבל עצה מ'אפרת' ודאי תמצא את הדרך לשם. למרות שפייר, הייתי מחפש מישהו אובייקטיבי עם דעה פחות קבועה מראש. מדוע מה שקורה ברחם של הבחורה הזו הוא עניינו של מישהו חוץ ממנה?

הילדה ההרה היא, מסתבר, יהודיה. ככזו הרחם שלה הוא הרחם הלאומי, כלי במאבק הדמוגרפי, הדרך שלנו לתקן את הנזקים של השואה והמלחמות. הוא משהו ששלושה גברים (גיא מרוז, ד"ר שוסהיים, ואלוהים, כמסתבר) יכולים לדון בו ולהגיע למסקנות. זה בהחלט עניינו של ד"ר שוסהיים, ועניינו של גיא מרוז. וענייני אני (גם כן גבר). יש נימוקים לכאן ולכאן. לא ניתן להשאיר החלטה כה חשובה הנוגעת לעניין לאומי רק בידי בחורה אחת, שעברה טראומה נוראית.

שיקול דעת הוא דבר חשוב בעריכת תכנית טלוויזיה. הייתי אומר שלא אצפה בהם יותר, אבל אברי גלעד עושה לי יותר רע. גיא, נפלתם הפעם. תנו לילדה להתגבר על הטראומה ולהחליט בעצמה על עתידה. מה שקורה ברחם שלה הוא רק עניינה. הוא לא מקום לדיון פומבי. תמצא אייטם אחר.

שבוע טוב לכולם. 

לאחר שפרסמתי את הפוסט נפתח דיון בדף הפייסבוק שלי. מסתבר ששגיתי שגיאה מתודולוגית רצינית בכך שפירסמתי על ראיון שבו לא צפיתי, ואיילת עוז, ידידתי, נזפה בי ובצדק -

"הדיון בפועל דווקא לא היה כזה. בכלל לא דיברו על הבחורה הספציפית, אלא על המצוקה שבה מצויות נערות במצב הזה. או בלשון פחות עדינה: כולם קפצו על שוסהיים, ובמיוחד הפסיכולוגית-בית שלהם (איריס משהו) שנתנה לו בראש. אבל כל הדיון היה כללי בלי להתייחס לנערה הספציפית."

לדעתי זה לא משנה בהרבה את מה שכתבתי כאן. דיון עם נציג עמותה העוסקת בהפלות, כל כך בסמוך לדיון ארוך בעניין הזה הספציפי, מקשר את הנושא באופן אסוציאטיבי. כאשר מדברים על 'המצוקה שבה מצויות נערות במצב הזה', 'המצב הזה' של הנערה הזו הוא נקודת המוצא לדיון. הדבר מזכיר לי במעט את הטריק הידוע של 'העולם הזה' להתגברות על צווי איסור פירסום וצנזורה. מתחת לכותרת גדולה "מי נתן את ההוראה" שמים תמונה קטנה, ובלתי קשורה, "שר הביטחון, פנחס לבון, ביקר אתמול בסניף מפא"י בכפר סבא ותמך במועמד מפא"י לראשות המועצה המקומית". הקישור הוא ברור. הדיון מוביל באופן אסוציאטיבי הישר לרחם הספיציפי שבו מדובר, גם אם השם המפורש של הנערה לא עלה, והדיון היה בנושא 'כללי'. את מר שוסהיים היה אפשר להזמין לדבר בכל יום אחר בשנה. גם מחר, וגם בעוד שבוע. הזמנתו היום היא הקושרת את הדברים זה לזה.

הערה נוספת העיר ידידי נוח שמולביץ' - 

"אבל זה לא תמיד נכון לקבוע מסמרות כך, ומיד, בלי להתיחס לרקע של הדברים. אחד הדגלים של התנועה הפמינסטית בשנות השישים והשבעים הייתה התנגדות גורפת לעקרון הפרטיות. הפרטי הוא הפוליטי, הפרטי הוא הציבורי, אלה היו הסיסמאות שלהן. אני חושב שהגנת הפרטיות היא כן ערך חשוב בחברה, אבל כמו כל ערך, אף קביעה קיצונית לא יכולה להיות נכונה לגביו. איזונים ובדיקות שקילות וטריות צריכים להעשות תמיד"

עם כל הכבוד זה כבר סלט רציני. "האישי הוא הפוליטי" היא אמירה של הפמיניזם הרדיקלי, המקובלת עלי לחלוטין. הליברליזם הבחין תמיד בין הזירה הפרטית והזירה הציבורית. מתיחת הקו הזה הוא הבסיס האידיאולוגי לליברליזם. זה מכשיר כל עוולה ועוולה הנעשית כלפי האישה בביתה 'הפרטי', בכך שזה אינו עניין לציבור לענות בו, ומותיר על כנם מבנים פטריארכליים בתחום המשפחה, החמולה, או כל מבנה 'פרטי' דומה. גם את המבנים האלה יש לנתץ. לצאת מכאן ולומר שלאישה אין זכות להחלטות פרטיות הנוגעות לגופה, וכי אלו עניינו של הציבור בכללותו, זו קפיצה לוגית די גדולה, שאני חושב שקצת קשה לקפוץ.