הבלוג של אבו אלמוג

מתבשל אצלי פוסט מאוד כבד על איניאציו סילונה, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. משהו בלתי קריא. אבל היום אני במצב רוח טוב, נולד לי אחיין (תודה, תודה...) הייתי בפתח תקווה (באמת יש מקום כזה) והיה סוף שבוע די סבבי. אז נלך לכיוון הקליל והבלתי מחייב, ונשמור את סילונה, לפיד וליברמן לפעם הבאה או זו שאחריה.

אולי זה הבחירות, דף הפייסבוק בו יש כבר 32 מלייקקים, או הפוסט על יאיר לפיד ושינוי השיטה שהביא לכאן כאלף קוראים בשבוע האחרון, אבל התעבורה בבלוג הזה גדלה בכמה מאות אחוזים. יש המון שמות ופנים חדשים, גם במגיבים, גם במלייקקים, וגם במנויים ובקוראים.

יש לי הרגשה שלא כל הקוראים מצויים לחלוטין במאה אחוז בכל נבכי הבלוג, וקולטים את כל הניואנסים של כל הרפרנסים. כמה מעמודי התווך הנכבדים של היום לא היו באותם ימי בראשית בהם שימש הבלוג כפרשנות לכתבי בולגקוב, הא ותו לא, אינם מכירים את התקופה בה החווה הבלוג מחווה יום יומית לפועלה של ח"כ חנין זועבי, ואינם מכירים את מאבקי השער הצהוב. למען אלו אני מצרף מונחון קצר.

* אבו - אני מזוהה כ"אבו אלמוג" מהסיבה הפשוטה שבתי היא אלמוג. זה גם היה הכינוי שלי בוויקיפדיה די הרבה זמן. הכינוי הוא מחווה לתרבות הערבית, עם טוויסט פמיניסטי קטן. בהתחלה עודדתי את המגיבים כאן להזדהות גם הם כ'אבואים', וכך צצו להם אבו אבשלום, אבו מתן, אבו קרן, ואבואים נוספים. ואז הגיעה לכאן שיר-דמע, שמי שמכיר את הבלוג שלה (שנסגר מאז לציבור הרחב ופתוח ליחידי סגולה בלבד, ואני ביניהם!) יודע שיש לה רגישות לצרכים של אנשים שלא רוצים להיות הורים, וחטפתי שטיפה רצינית מכאן ועד הודעה חדשה. טוב, אז אני אבו אלמוג, ואתם תהיו מי שאתם רוצים.

* בולגקוב, מיכאיל; בורטקו, ולדימיר - עד כמה שקשה להאמין הבלוג התחיל עם סדרה של שניים שלושה פוסטים שניתחו את 'האמן ומרגריטה' של בולגקוב, בהקשר של שידור חוזר של הסידרה ב'יס ראדוגה'. זה נושא שלא ממש חזרתי אליו הרבה, למרות שבולגקוב עוד מציץ פה ושם. ענייני תרבות עולים פה ושם בבלוג הזה. הרבה מוסיקה (טעם מאוד שמרני. רוק פולני משנות השבעים), קצת קולנוע (אותו כנ"ל), ספרות פה ושם (טעם מאוד אקלקטי. מבלשים זבליים ממש ועד בולגקוב. בשנה האחרונה גיליתי את האליל בולניו ואני דבק בו כספחת), ועד טלוויזיה (טעם טראשי, רק ריאליטי כמעט, אבל דואג להסתיר את זה במסווה של ניתוח פוסט מודרניסטי בדרך כלל, עם ציטטות מפוקו שלא היו ולא נבראו). לב העניין של הבלוג הוא פוליטיקה, והכל מתחבר לזה, מרכיבה באופניים ועד להתלבטויות בנוגע לגידול ילדים. אבל ככל שיש מקום כאן לעניינים שבלב, ומכיוון שאני לא חושף מעולם פרטים מאוד אישיים בנושאים מסויימים, אז אני אוהב לחזור אל הקלאסיקות. 'האמן ומרגריטה' הוא אחד ממעט הספרים שגורמים לי לבכות בכל פעם שאני קורא את שורות הסיום.

* הואוני, אנליה - ההשראה לכתיבה, המוזה הרשמית של הבלוג. דוגמנית לבגדים תחתונים, חוקרת לאקאן, ואשתו הרשמית של האליל ז'יז'אק. עונה כמעט על המודל התיאורטי. הראיתם השראה נעלה מזו?

* המודל התיאורטי - מוזכר במספר פוסטים העוסקים בדמות האישה. לא נרחיב כאן, אבל המדובר באישה בעלת שיער כהה, המזכירה בקווים כלליים במראה ובאישיות את ז'אן מורו ב'הכלה לבשה שחורים'. ש' עונה על המודל התיאורטי בקווים כלליים. בכל מקום בו היא סוטה מן המודל, המדובר כמובן בשיפור.

* המפלגה הלאומית-חברתית - זו מטבע לשון שאני מנסה להכניס לשימוש שוטף, אז אני מכניס אותה גם כאן במונחון. בקיצור, זה מתאר את הליכוד ביתנו כמפלגה שקיבלה את האלמנט הלאומי מליברמן, ואת האלמנט החברתי מהליכוד, והפכה למפלגה הלאומית-חברתית. נסו להגיד את זה בלועזית. אופסי. גודווין. עברנו הלאה.

* השער הצהוב - מבנה ממתכת המפריד בין תושבי אשחר לבין סביבתם. כך גם החלטת אסיפה הקוראת לקלוט ביישוב רק מי שהוא בעל 'זיקה יהודית וציונית'. בזבזתי את יוני-יולי 2011 במלחמה שמטרתה הייתה לפתוח את היישוב לקליטה של כל מי שירצה להיקלט בו. ספגתי מכה, וקמתי. אמשיך להיאבק.

* זועבי, חנין - כיכבה כאן בכמה פוסטים אחרי עניין המרמרה, ומתי שהוא התחייבתי להזכיר אותה מדי פוסט. זה היה די משעמם אז הפסקתי עם זה. 

* ז'יז'ק, סלבוי - אליל האלילים. ספק הציטטות הבלתי נלאה, רובן מומצאות מהראש. מתי שהוא בפברואר 2011 או משהו כזה, קיבלתי גם רשות מה'גרדיאן' לתרגם מאמר שלו על האביב הערבי, והרגשתי שאני ברקיע השביעי. דווקא כשהגיע להרצות באוניברסיטת תל אביב היה לי משהו אחר לעשות. אלה החיים.

* לפיד, יאיר - שק האיגרוף. שלי ושל צדוק טייסון.

* מאמם. סבבי. ברמות על שקשה לתאר - סופרלטיבים שמטרתם היא להדגיש קטעים מסויימים בטקסט, וגם להוריד מעט את המשלב הלשוני לפקאצית מדוברת, וזאת כאמצעי רטורי שנועד להדגיש דווקא את האופי האינטלקטואלי של הדיון כאן. אז זה יכול להיות סופרלטיב ("בונ'ה כל הקטע הזה של אסכולת פרנקפורט זה מאמם ברמות על שקשה לתאר") או דרוגטיב ("יש לי הרגשה שמה שעושה הקטע של אוניברסיטת בן גוריון לחופש האקדמי זה לא סבבי בכלל") אבל יהיו שניים שלושה כאלו בכל פוסט.

* מילט, שיטת ה- - השיטה המשפטית הנוהגת במדינת ישראל, לפיה מחולקים האוכלוסים לקבוצות קטנות על פי מוצאם האתני (המוסוות כ'עדות דתיות') היכולות להינשא רק בתוכן הן. כתבתי על זה תזה נורא ארוכה שמסבירה למה זה כל כך רע, ומדי פעם אני מסביר כאן איך בדיוק זה אחראי לכל הצרות של האנושות מהמרד בסוריה ועד הסופה סינדי.

* ממתק אמיתי - כינוי לקטע המוזיקלי המסיים בדרך כלל את הפוסט.

* סטרעטין, חסידות - אבות אבותי מצד אמי היו אדמו"רים בסטרעטין. אני הוא כמובן היורש הרשמי של התואר, וככזה מרשה לעצמי מדי פעם לפסוק הלכה כשאני מתהדר בתואר "האדמו"ר הזקן מסטרעטין היושב במתיבתא דסח'נין". סיפורי החסידים שאני מספר בתוארי כאדמו"ר סטרעטין מסתיימים בדרך כלל בהשמדתה של הקהילה בפרעות ת"ח ת"ט. אבל שומה עלינו להאמין כי יום יבוא, ויבוא המשיח, ויקבץ נדחי ישראל לארץ הקודש, ויצילנו מרשעותם של אותם גויים. אמן כן יהי רצון.

* עומר, דאהר אל- - המרענן הרשמי של הבלוג. שליט הגליל במאה ה-18 שהקים כאן מדינה פלסטינית, והביא אליה את היהודים מגלותם, על מנת שיסייעו לו במלחמתו בשולטן היושב בקושטא. הדאהריזם מחייב זהות גלילית נפרדת, שיתוף פעולה יהודי-ערבי, ומלחמה בכוח קולוניאליסטי חיצוני. המדינה הדאהריסטית היא מונרכיה אבסולוטית, המתקיימת מתיירות שעיקרה עליה לקברים קדושים, ולבית הדין לגירושים ללא אשמה ונישואים ללא מילט בצפת. יש לנו גם מונופול על ייצור הזעתר, ואנחנו מייצאים אותו בכמויות קטנות ובמחיר מופקע.

* ש' - ש' היא אשתי. היא לא אוהבת שאני כותב עליה ואני מכבד את זה. לפעמים אני כותב על משהו שקשור בה בעקיפין ואז אני מזכיר אותה בראשי התיבות של שמה. קוראי הבלוג הזה יודעים עד כמה אני אוהב אותה, אבל לא הרבה מעבר לזה.

* שומסק - העיירה באוקראינה ממנה הגיעה משפחתו של אבי. רוב המשפחה נותרה שם לאחר עליית סבי ב-1937, וכולם נהרגו ביום אחד ביולי 1942.

* תזה, ה- - בשנת 2012 הגשתי תזה שעבדתי עליה שנתיים, לקבלת תואר שני בדמוקרטיה. הנושא היה כמובן שיטת המילט. זה מאוד העסיק אותי, ודי שיתפתי כאן בעניינים האלה. הרבה מאוד פוסטים כוללים פרגמנטים של הדבר הזה. התזה בשתי מילים - הרציונל של שיטת המילט הוא שהיא מנגנון לשליטה באוכלוסיה הערבית. על זה כתבתי איזה מאה עשרים עמוד, ועוד היד נטויה, ואם ירצה השם גם יהיה דוקטורט.

* 88 FM - תחנת הרדיו הטובה ביותר בישראל, וספק תוכן בלתי נלאה לבלוג הזה. עד זרא. האליל הוא כמובן בועז כהן, אבל גם בן רד קליבר ברמות על שקשה לתאר.

1971 - השנה הטובה ביותר ברקורד של המוסיקה מאז ועד עולם. היו כמה פוסטים שהוקדשו לזה. טוב, טרנספורמר (עוד מעט היורצייט של ארבעים שנה, מתי שהוא בנובמבר) וזיגי סטארדסט היו ב-1972, אבל סך הכל זו בחירה מאוד מנומקת. החיים שלי והדעות שלי די תאמו את אימג'ן של לנון שיצא בשנה הזו, ובזמן האחרון אני קצת עם האריסון ו"מיי סוויט לורד", שהוא במקרה השיר המושמע ביותר ב-88 FM.

1987 - השנה שנתקעתי בה, ואין לי מושג למה. בחלומות שלי, ובעולם המנטלי שלי באופן כללי אני עדיין שם. ממש לפני הטראומה של האינתיפדה הראשונה, לפני הודעה שקיבלתי מהאקסית המיתולוגית שאני מוחלף במודל משופר יותר, ולפני שהחיים שלי בכלל התחילו עם ש' ועם הילדים ועם הלימודים ועריכת דין וכל זה. יש די הרבה פוסטים גם על זה, שבדרך כלל מזכירים מקום שנקרא 'נבי אל עוואדי', שם ביליתי את החלקים המשמעותיים יותר משנת הפלאות 1987 המתואר בדרך כלל כ - "אותו מחוז חפץ מיתולוגי, אסכטולוגי, נשגב - נבי אל עוואדי."

מקווה שתרמתי להבנה טובה יותר של הבלוג לקוראיו מהתקופה האחרונה. ונסיים בממתק אמיתי - שיר מוזר של בחורה בשם דיזיירלס משנות השמונים שמראה שגם בשנת 1987 לא הכל היה סבבה אגוזים. להתראות!