הבלוג של אבו אלמוג

לפני זמן מה הייתי בבית הורי, כשמשך את תשומת לבי ספר קטן ודק. לא עלעלתי בספר מזה מספר שנים. הספר הוא 'בית ספר לדיקטטורים' של האיטלקי איניאציו סילונה. בדפו הראשון של הספר הקדשה - 'לגל היקר. עם סיום 12 שנות לימוד ותם בחינות הבגרות ולקראת הצלחה במשימות העתיד - אמא ואבא יולי 1985'. מן הסתם לא הייתה זו בחירתם של הורי, אלא שקראתי על הספר באיזה מקום וביקשתי אותו. אבי הכיר את הספר בתרגומו של קריב מ-1942 וטען שקרא אותו ונהנה ממנו הנאה מרובה. גם אני זוכר את הקריאה בו כחוויה חיובית. עכשיו שבתי וקראתי בו. איני יודע מה שמצאתי בספר בשנת 1985, כמי שזה עתה סיים את התיכון. קריאתו דורשת ידע נרחב בהיסטוריה ומדע המדינה, ואני מהין לומר שלולא הייתי אוחז בתואר שני בתחום הדמוקרטיה היו קטעים רבים נותרים סתומים. הספר כולל מובאות ואנקדוטות היסטוריות רבות, וסוקר לעומק את הפשיזם האיטלקי והנציזם הגרמני, מתוך פרספקטיבה היסטורית ומדינית רחבה. לא משהו שתלמיד תיכון ישראלי ממוצע יכול להבין. יכול להיות שהתחברתי אז לתיאורים של עליית הנאצים, נושא שבו הייתי בקיא אז כהיום. היום הייתה הנאתי גדולה בהרבה. המדובר ביצירת מופת של ניתוח פוליטי, שייתכן שנשכחה מעט עם השנים.

הספר הוא דיאלוג בין תומאסו הציניקן, איטלקי גולה בתקופת מוסוליני החי בשווייץ ערב מלחמת העולם השנייה, ובין 'מר דבליו' השואף לרודנות בארצות הברית, ויועצו המדיני 'פרופסור פיקאפ'. אלו מנסים לראות באיזה תנאים יוכל אותו דבליו להשתלט על ארצות הברית כשם שהשתלט מוסוליני על איטליה והיטלר על גרמניה. פשיזם בארצות הברית היא אפשרות שהיתה ריאלית בשנים אלו, והועלו גם שמות ספציפיים כמנוח יואי לונג, שאלמלא נורה למוות בתקרית שעד היום אין ברור מה הרקע לה, היה צומח למעלת דיקטטור פשיסטי. סינקלייר לואיס כתב על זה את 'זה לא יכול לקרות כאן' המצויין, שתרגמתי מאנגלית לפני שנה אך לא מצאתי את ההוצאה לאור שתהין לפרסמו. ספר זה מוזכר ברמז אצל סילונה. מכל מקום, תומאסו האיטלקי, בעל הידע והנסיון, מציג לדבליו ופיקאפ האמריקאים הבורים (המוצגים כדמויות קומיות של ממש, מעבר לסף הגיחוך) את התנאים לעלייתו של פשיזם במדינה, ויועץ להם כיצד לנצל את התנאים לעלייתו של דבליו לשלטון כרודן פשיסטי.

האם זה יכול לקרות כאן? ישראל של הרוטציה בה שלט שמעון פרס ב-1985 ידעה זה עתה את הזעזוע הנורא של מלחמת לבנון והאינפלציה שהביאה הקדנציה השנייה, הקטסטרופלית, של בגין, אך נראה היה שהחלה להחלים מהם. רודן פשיסטי לא היה מוצא בה כר נרחב לפעולה, אם כי בין 1982 ל-1985 נראה היה כי אריאל שרון מוכן לקחת על עצמו את התפקיד הזה ולנסות את ידו בכך. היום התנאים בשלים יותר, ויש לנו גם כמה וכמה מועמדים.

איני נרתע מלקרוא ליהודי 'פשיסט'. יש הקוראים כך לעצמם. בעיתון 'דואר היום' הניתן כיום לנגישות בפרויקט העיתונות היהודית ההיסטורית, ניתן לקרוא עד היום את הטור 'מיומנו של פשיסטן' שכתב אחד, אבא אחימאיר. עיתון זה מלא בשבחים למוסוליני ובכתבות אוהדות על פעולותיו ב'חבש'. בשל גידול הפרא של הפשיזם, הנאציזם, דעך כוכבו, והיום אין אדם מוצא לנכון להיקרא 'פשיסט' מרצונו הטוב. אין זאת אומרת שלאותה שיטת ממשל שנהגה במספר ארצות במרכז אירופה בשנות השלושים אין כאן מהלכים, והרעיונות הבסיסיים של השיטה אינם זוכים כאן לחסידים. הייתי נרתע מלקרוא ליהודי 'נאצי', אם כי יש כאלו המדברים על 'מחנות השמדה לעמלקים' שדומה כי רעיונות נאציים אינם זרים להם. הבלוג המצויין 139 ס  עוסק מזה זמן מה בהשוואה בין ישראל לרפובליקת ויימר. ככל שמשתמע מהשוואה זו כי מנהיג זה או אחר הוא 'נאצי' אני מסתייג מהדברים. אבל האמת היא שיש הרבה מן התועלת בבחינת המשותף למשטרים הדמוקרטיים הנופלים. לעצור את הנפילה לא נוכל, אבל נוכל לדעת מהם השלבים הצפויים לנו על מנת להכין את מטלטלינו לקראת הדפיקה בדלת. אני חושב שאם נזהה בישראל את מה שזיהה סילונה באיטליה ובגרמניה בשנות השלושים, המסקנה כי הדיקטטורה הפשיסטית עומדת מעבר לדלת לא תהיה כה מופרכת, ואין להימנע ממנה רק בשל כך שבישראל שולטים 'יהודים'. ספרו של סילונה הוא כלי עזר נהדר לבחינה כזו, היכן נמצאת הדמוקרטיה הישראלית ומהו הצפוי לה. סילונה כתב את ספרו ב-1938, והתרכז במיוחד בפרטי פרטים של עלייתו של מוסוליני לשלטון ושנותיו הראשונות. מבחינה זו המודלים שיצר הם מצומצמים. הם מתרכזים בנסיון בודד שקשה להסיק ממנו מסקנות. בעת שכתב סילונה את ספרו לא ראה עדיין את מלוא תוצאות הפשיזם, לא את החורבן, ההרס, הרצח, המוות ההמוני. לא ראה גם את דעיכת התנועה בארצו. הערה מכמירת לב היא כי מאיטליה נחסכה האנטישמיות. בתוך מספר שנים בודדות יחוקקו חוקים אנטישמיים באיטליה שמכוחם יישלחו איטלקים רבים למשרפות באושוויץ. ועדיין, יש בספר מספר אמירות כלליות שניתן וצריך לקחת לתשומת לב.

הפשיזם, בניגוד לתורות אחרות, לא הצמיח מעולם 'כתבי קודש'. אין לו את 'הקפיטל' של מרקס, או את 'על החירות' של מיל. הרוצה לנתחו היטב צריך לשים לב לניתוח שניתחו אותו אחרים, מתנגדיו. רק אלו הצליחו לאפיין אותו, ולעמוד על טיבו (שכן הכתבים הפשיסטיים עצמם לוקים לרוב בסתירות פנימיות, בחוסר אחידות, ובחוסר בהירות. הפשיזם הוא הלך רוח יותר מאשר תכנית קונסיסטנטית). ספרו של סילונה, אם כן, הוא אכן 'בית ספר' במובן זה שניתן לעיין בו, ולמצוא ממנו הקבלות למצב הנוכחי. אלו הקבלות תקפות. אם ברצוננו לבחון אם משטר מסויים הוא ליברלי, עלינו לבחון האם שוררים בו תנאי חופש הדיבור ויתר זכויות האדם עליהם דיבר מיל ב'על החירות'. מסובך בהרבה הוא אפיון של משטר כלכלי כ'סוציאליסטי' או 'קומוניסטי', אבל ניתן לבדוק איזו התאמה בסיסית למרשם המסובך למדי המופיע ב'קפיטל'. באותו אופן ניתן לבחון דמוקרטיה בנפילה, על פי מרשמו של סילונה, ולהסיק ברמה מסויימת של וודאות כי זו אכן מצויה בסכנה של השתלטות הפשיזם.

הדמוקרטיה בישראל מצויה במשבר, ובכך אין לי ספק. אנו בסכנה, וייתכן שסכנה זו היא הסכנה עליה מדבר סילונה. די אם אביא את דבריו (עמ' 60) - "לדימוקרטים של ימינו כבר אין אידיאל שלהגשמתו ישאפו. הם אוכלים את פירות כיבושי אבותיהם. תנועה בעלייתה, הממלאת תפקיד מהפכני, מאדירה את גיבוריה ומקנה להם את קומתם הענקית של החלוצים. של קרומוול, רובספייר, ג'פרסון, מאציני ולנין. דימוקרטיה מתנוונת, הנשענת על פשרות ותחבולות, אינה יכולה להעלות לשלטון אלא דמויות כגון פאקטה, ברינינג, לאוואל, צ'מברליין..." עד כמה נכונים ויפים דברים אלו לדמוקרטיה הישראלית, שבה אל מול קיצוניות הימין שהשתלטה על המרכז ודחקה אותו הצידה באקט הבלתי דמוקרטי של התמזגות המפלגות אתמול, תקוותה של הדמוקרטיה הישראלית היא בשאלה האם יחליט העבריין המורשע אולמרט לרוץ בעוד הערעור תלוי ועומד כנגדו, ותיק הולילנד עודו מתנהל במרץ, אם לאו. 

מהי, אם כן, הסכנה המדוייקת? הדיקטטור הפשיסטי העתידי אינו דווקא מי מן הצמד חמד ביברמן. איני יודע מיהו. האם יהיה זה מושיע שבא מבחוץ, מ'העשייה' הכלכלית או אף מן האקדמיה, או אפילו מהרחוב? בכל אופן, התנאים די בשלים, והם ממשיכים להתבשל. סילונה מתווה מתווה של הפיכה פאשיסטית מוצלחת לאחר הפיכה אחרת שנכשלה. בתסריט זה אנחנו רק בהתחלה. ומכל מקום, אקדיש את הפוסט הזה למאפיין אחד ברור, ההסתה האנטי דמוקרטית והפשיסטית נגד השיטה. וכאן אביא מדבריו בהרחבה. כזכור, תומאסו הציניקן יועץ למר דבליו כיצד עליו להפוך לדיקטטור פשיסטי (עמ' 97)-

"איני מכחיש שהיה זה נאות לחיים ציבוריים בריאים, אילו היה המאבק בין המפלגות מתנהל מתוך עימות בין תוכניות מדיניות וכלכליות. אך הפאשיזם נולד באקלים שונה לחלוטין. אומנם מכריז הוא על תביעות מיידיות או מפריח סיסמאות כדי להבטיח לעצמו את תמיכת הכוחות החברתיים שהוא זקוק להם, אלא שחוץ מזה נמנע הוא מלנסח כל תוכנית שיקומית. במקום תוכנית כזו מפיץ הפאשיזם אידיאלוגיות בצורת סמלי הגזע או האומה. אם אתה שואף להצלחה, מר דאבליו, עליך לנהוג לפי כלל זה: עליך להכפיש את השיטה המסורתית של המפלגות ואת הפוליטיקה עצמה, להטיל עליהן את האחריות לכל חוליי המולדת ולהצית את שיטת ההמון כנגדם."

בישראל של 2012 מאזינים שניים קשב רב לעצתו של תומאסו הציניקן. שלא במפתיע אלו הם יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, שני התומכים הגדולים ביותר ב'שינוי השיטה' היוצאים כנגד 'שיטת הממשל' מכוחה נמנעת 'משילות'. שניהם מפיצים את האגדה, שהיא במרכזן של בחירות אלו, ולפיה נסחטות 'המפלגות הגדולות' בישראל על ידי מפלגות קטנות המונעות מהן לשלוט ביעילות. מסיבה זו נמנע, כביכול, מביבי להעביר את התקציב כהלכה, ובשל כך הלכנו לבחירות. ככל תעמולה מטומטמת וספין ביביסטי זו אגדה אווילית שכל הבקיא בעובדות והמנתח את המציאות ניתוח נכון יכול להפריכה בשנייה. איני יודע בשל מה הלך ביבי לבחירות, אך העובדה היא כי לא העביר את התקציב (הדו שנתי, יש לזכור...) בשל דרישתו המשונה מהמפלגות שיתחייבו לתמוך בו עוד לפני שפורסמו עיקריו. ביבי משתף פעולה עם הדבר המוזר הזה, על אף שהקדנציה הקודמת שלו עמדה בסימן כשלון חרוץ של 'שינוי השיטה' הקודם, שכשל עד כדי כך שנקבר קבורת חמור, והחזיק מעמד בדיוק מערכת בחירות וחצי. ביבי לא טיפש, ויש לו עקומת למידה טובה. הוא לומד מן הנסיון. הוא נגרר כאן אחר כוחות חזקים ממנו.

על הסכנות והכשלים שבהצעתו של לפיד לשינוי השיטה עמדתי בפוסט קודם. הייתי מנתח באופן דומה את הצעת ליברמן, אך הדבר אינו דרוש. איש אינו חושד שדווקא ריפויה של הדמוקרטיה מחולייה הוא שעומד בבסיס ההצעה, אלא ברור לכל כי המדובר ברצון להפוך את מדינת ישראל קרובה ככל האפשר למשטר האידיאלי שיצר ולדימיר פוטין ברוסיה. מכל מקום, עצם הקריאה לשינוי השיטה בנסיבות אלו, היא המסוכנת. היא הפופוליסטית והדמגוגית והמקרבת את הפשיזם. מה שעומד מאחוריה, גם במקרה של לפיד, אינו דאגה אמיתית לשיפור הדמוקרטיה בישראל. היא נלווית להכפשה מכוערת של השיטה המסורתית של המפלגות ושל הפוליטיקה עצמה, בדומה לעצתו של תומאסו הציניקן. 

מסע הבחירות של המפלגה המאוחדת, וסיסמותיה העוסקות ב'כוח', כמעט וחסכו לי את הצורך בכתיבת הפוסט הזה. אם אי פעם הייתה סיסמת בחירות בישראל הקרובה לפשיזם, הרי שמערכת הבחירות הנוכחית סיפקה לנו אותה. עם רקע כחול עמוק הנשבר על ידי הלבנונית של דגל ישראל ברקע. אך את הפשיזם יש לחפש לאו דווקא במקומות בהם הוא גלוי כמעט לעין, בהם הוא מעז להרים ראש. המטבע לא תמיד יימצא מתחת לפנס.

איני חושד בלפיד שהוא רוצה להיות לדיקטטור פשיסטי, וחלילה לי מלקרוא לו פשיסט. הוא אינו כזה. אך בהתנהלותו האנטי-דמוקרטית, יש משום הכשרה של הלכי רוח פשיסטיים. בשם הדמוקרטיה הוא מקים תנועה ללא בחירות פנימיות, שמצעה אינו ברור, כל כולה הערצת 'המדינה' והערצתו של המנהיג, והפועלים בה הם מגוון אקלקטי של 'אישים' מן הגורן ומן היקב, כאשר עיקר מצעה, ככל שיש לה כזה, הוא קריאה לשינוי 'השיטה'. הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה מ'הליכוד ביתנו' ברורה. אך יש להבין כי לפשיזם משרתים רבים. חלקם מרצון, חלקם שלא מרצון. בתהליך העובר על המדינה בימים אלו יש תפקיד גם לנושאי הכלים של הפשיזם, שאינם מזוהים עמו בפירוש, ואם יישאלו יציגו עצמם כמגיניה הגדולים של הדמוקרטיה הליברלית. אם מנאיביות, אם מטיפשות, אם מחוסר מחשבה, יאיר לפיד מסתמן אצלי ככזה. היזהרו.