הבלוג של אבו אלמוג

בלוג זה הולך לעשות מעשה התאבדותי, ולנקוט עמדה בוויכוח שעדיף היה להתרחק ממנו. על דפי עיתון הארץ נערך ויכוח בשאלת זיהויו של ליברמן עם פוטין. גואל פינטו האשים את זהבה גלאון בעניין זה, תוך שהוא קובע:

"גלאון יכולה להיתמם ולומר שהכוונה בהשוואה לפוטין היתה "נקודת ייחוס פוליטית ולא אתנית. אם זה לא מובן, אני מצטערת", כפי שכתבה לי בטוויטר, אבל העובדה היא שבחרה דווקא בסמי-דיקטטור רוסי כדי להשתלח בליברמן, ולא באף מנהיג מדינה אחר שעושה את אותם דברים, שבהם היא מאשימה את ליברמן. והיא בחרה דווקא בפוטין כדי להזכיר לכולנו את המבטא הכבד של ליברמן, את חתך דיבורו, וכתוצאה מכך את העובדה שהוא עצמו לא משלנו ושהוא מייצג את האנשים שבאו "משם”: האנשים שלא יודעים מה היא דמוקרטיה, האנשים שאנחנו צריכים לגאול, האנשים שרק בזכותנו יידעו עתיד טוב יותר."

לאחר מכן פירסם אמיר אורן כתבה בה טען כי ליברמן ונתניהו כמוהם כפוטין ומדבדב. על כך זכה לקיתונות ביקורת מפי הגבורה עצמה. ליברמן טרח ופירסם ב'הארץ' מאמר ובו כינה את הדברים:

"הגיג קסנופובי נוסף של עוד אזרח מתוסכל המאשים את העלייה המצליחה מברית המועצות לשעבר בכך ש"הם" תופסים את מקומות העבודה, ואוי ואבוי, אף מצליחים להיבחר למוסדות השלטון ולשאת בתפקידים "רגישים".

רהוט משניהם הוא בעל הבלוג המצוין "קראתי על זה בגזטה פולסקה" (לא להתעצל. אחרי שתגמרו לקרוא את הפוסט, לרוץ, לקרוא עד הסוף, לעשות מינוי. קריאת חובה) בחור בשם ולאדק, שכתב, כפי הנראה מסערת נפשו - 

"כן, אתה שם, וגם אתה, וגם את – כולכם רוסופובים. אומרים לכם "ליברמן", ואתם מיד רואים דב סיבירי על חד-אופן שמנגן על קונצרטינה. אומרים לכם "ליברמן" – אתם חושבים "וודקה", "מאפיה", "זונות". המתקדמים מביניכם, אלה שעוקבים אחרי חדשות החוץ, חושבים "פוטין". ודאי תתחסדו ותאמרו: "מה פתאום, זה לא בגלל שהוא רוסי או מולדבי, זה בגלל שהוא מה שהוא, הוא ליברמן" – ואני אומר שאתם משקרים לעצמכם (וגם לנו) במצח נחושה. פשוט מפני שאדם שבילה בישראל את מרבית חייו הבוגרים זכאי להתיחסות קצת יותר מעמיקה מאשר התיוג המיידי שהוא מקבל מדעת הקהל, קרי, מכם."

אז לדעתו של גואל פינטו איני מייחס חשיבות רבה. וכך גם לדעתו של ליברמן. והסליחה עם שניהם. זו קביעה מגזרית המיוחסת על כלל האצבע שמי שהוא 'פליט ריאליטי' או תומך ב'ישראל ביתנו' (שלא לומר מנהיגה), דעתו מקבלת אצלי משקל פחות. זו הטייה שאני עובד עליה, וככל כלל אצבע, ניתן לסתור אותה אם יימצא פליט הריאליטי שיאמר משהו בעל ערך, או שתומך בישראל ביתנו יתגלה כאדם מעמיק. זה טרם קרה. ולאדק, לעומת זאת, מוכר לי בתקופה הלא ארוכה שאני מנוי על בלוגו, כאדם שיש לו אמירה, ושלדעתו יש משקל. אהין, אם כן, להסביר לו את דעתם של אותם 'אתם', המקשרים את ליברמן לפוטין.

אתחיל במעט היסטוריה. משפחתו של אבי מוצאה מחבל ווהלין, שהיה בעבר פולין וכיום הוא אוקראינה, וכמדומני שמאזור זה מגיע גם ולאדק. באזור זה פרתה המשפחה, שרצה ורבתה ופרחה מאוד. לסבי היו ארבעה עשר אחים ואחיות. משפחתה של סבתי הייתה רגועה יותר מהבחינה הזו, ולסבתי היו שתי אחיות ושני אחים. ביום אחד ביולי 1942 הושמדו כולם. שני נצרים נמלטו מן השריפה. האחד למערב, לארץ ישראל, וזהו סבי. השני למזרח, לסמארה שבסיביר, וזו משפחת ברונשטיין, דודנים של סבי. לאחר נפילת הקומוניזם יצרנו עמם קשר והבאנו אותם לארץ. הם 'רוסים' ואילו אנו, שמוצאנו זהה 'אשכנזים'. גורלם הביא עליהם שבעים שנות קומוניזם. גורלנו הביא עלינו דבר אחר. ההבדל אינו במוצא, כי אם בתרבות. הם מדברים בינם ובין עצמם רוסית. ואנו עברית. בעורקינו זורם אותו הדם. אני יכול לראות השתלשלות עניינים ריאלית לחלוטין המביאה את סבי מקצות בור ההריגה שבאוקראינה לא למערב אלא למזרח, ואותי עצמי כעולה חדש, בן 20, בשנת 1990. מדי יום אני רואה עצמי כאילו יצאתי מאותה מצרים קומוניסטית. אני אוהב אותם אהבת נפש. השתדלתי ללמוד מעט מן השפה, ולספוג מעט מן התרבות. הקורא את הבלוג הזה ודאי הבחין בכך.

גישתי הפוליטית - הדאהריסטית - היא רב תרבותית. אני סבור כי במקום בו מדוכאת תרבות אחת, גם אחרות אינן יכולות לפרוח. אני רוצה לשמוע בסביבתי רוסית, כשם שאני רוצה לשמוע בה ערבית, אמהרית, אנגלית, צרפתית וספרדית. גישה דומה לשלי, 'הכנענות', כשלה כשלון חרוץ בשל כך שהוציאה מחוץ לגדר מי שאינו יליד הארץ - וכל זאת בעודה מתבססת על קאדר של הוגי דעות שנולדו, מה לעשות, בחו"ל. כך אוריאל הלפרין, אדולף גורביץ', הלמוט אוסטרמן ואהרן ליפיץ, הידועים יותר כיונתן רטוש, עדיה חורון, אורי אבנרי, ואהרן אמיר. גישתי מייחסת לתרבות הגליל, לתרבות הילידה, ערך רב. אך זו תרבות דינאמית, סופגת, מקבלת בברכה. כשם שהזמין דאהר את אבולעפיה מתורכיה, כך אני מקבל גם את הולאדקים של עולמנו בברכה, ומזמין אותם לבנות איתי מדינה צודקת, בה תישמע שפתם לצד שפות אחרות כשוות זכויות.

לא כך הדבר במדינת ישראל. לא אביא את האסמכתאות ומראי המקום, מתוך עצלות, ומתוך כך שהפוסט הזה גם כך מלא בהן. קוראי בלוג זה אינם צריכים לחפש הרבה כדי למצוא אותן בפוסטים קודמים. מדינת ישראל היא כיום מדינה של קאסטות, המדורגות על בסיס אתני. מבחינה זו מקומם של 'הרוסים' הוא טוב יותר משל אחרים, בשל כך שניתנת להם הזכות לשרת בצה"ל. בדיכוטומיה בין ה'ערבים' (הכוללים גם מהגרי עבודה ואחרים) ובין מי שאינו ערבי, המבדילה במדינת ישראל בין מי שמופלה לרעה ונרדף עד חורמה, במקרים מסויימים (מהגרי עבודה, קורבנות 'חוק האזרחות' הנשואים לפלסטינים ואחרים) עד גירוש פיזי, לבין מי שנכנס למסגרת הסדרים נוחים יותר (אם כי אזרחות מלאה ניתנת רק למי שהוא 'יהודי' לחלוטין, גם מבחינה הלכתית) נמצאים ה'רוסים' במקום טוב באמצע הקאסטה הרפובליקנית, השלטת. אלו מהם שהם יהודים על פי ההלכה ודאי מקבלים את מלוא הזכויות. אלו מהם שהם זכאי שבות ואינם יהודים, אינם נרדפים ומגורשים, וניתנת להם גם הזכות להשתתף במשחק הפוליטי כשווים ולא כמוקצים אל מחוץ לגדר, כערבים וכחרדים, שאינם משרתים. שיטת קאסטות זו אני בא לנתץ - נו... לבקר בחריפות בבלוג שקוראים עשרים איש - ובמרכזה מפלגת ישראל ביתנו ואביגדור ליברמן האיש.

נמשיך הלאה. על הזיהוי של ליברמן האיש עם פוטין אין להרחיב. המדובר בעושה דברו הנרצע, עד כדי שיש כאלו שטענו (וחזקה שהדבר אינו נכון, שאם לא כן לא היו רשויות הביטחון מאפשרות מינויו לתפקידים רגישים) כי המדובר במרגל של ממש. שתי דוגמאות - הוויקיליקס מספרים כי ההנהגה הרוסית רואה בליברמן 'אחד משלהם'. והלך ונמצא מי שטען שבשל כך הוסר סיווגו הבטחוני, ואידך זיל גמור. יש להזכיר כי ליברמן היה אחד המנהיגים היחידים בעולם שטענו כי 'הבחירות' שנערכו ברוסיה לאחרונה היו הוגנות. הדברים הגיעו עד כדי כך שבכירים במשרד החוץ קראו לתמיכה זו "מבישה".  שמה של המפלגה "ישראל ביתנו" מזכיר שם מפלגה דומה - "נאש דום ראסיה" (Наш дом — Россия). מפלגה זו, שייסד ויקטור צ'רנומירדין, ייצגה את האליטות של רוסיה לאחר הקומוניזם, את אנשי הפקידות הבכירה והנומנקלטורה לשעבר, והיוותה גורם מרכזי בפוליטיקה הרוסית בתקופת ילצין, היא תקופת עלייתו של פוטין לעמדת כוח. כיום היא התמזגה עם מפלגת השלטון הפוטינית "רוסיה המאוחדת" - ידינייה רוסיה - Еди́ная Росси́я. מזכיר משהו למישהו? 

אין המדובר, אם כן, בזיהוי סתמי וגזעני. הדבר אינו דומה למי שיטיח "אחמדינג'אד" בשאול מופז, אלא למי שיזהה את נתניהו עם המטיף הפונדמנטליסטי הייגי. זה לא רק זיהוי המבוסס על ארץ המוצא, אלא על שותפות באידיאולוגיה, ולצערי גם במעשה ובפרקטיקה. אין בכך שמץ של גזענות.

אך מעבר לכך, לליברמן האיש, ולפוליטיקאים כמותו, תפקיד שלילי ביותר בניתוב רגשות והלכי רוח בקרב יוצאי ברית המועצות למקום שלילי, למקום של 'ישראל ביתנו'. אומר זאת ברורות. בפני העולים מברית המועצות בשנות ה-90 עמדו מספר ברירות. הם יכלו לקחת את השוני והייחוד התרבותי שהביאו עמם למקום חיובי, מקום של ריבוי תרבויות, מקום שבו ישררו כבוד והערכה לתרבות הזולת, תוך שמירה על הייחוד של תרבותך שלך. היו כאלו (כברוך קימרלינג במאמר  "הישראלים החדשים: ריבוי תרבויות ללא רב תרבותיות" (אלפיים 16 (1998), עמ' 264 – 308.) ) שחזו כי ייתכן ויעשו כן. פעם אחר פעם הובילו מנהיגיו הבלתי ראויים של הציבור הזה, החל משרנסקי ואדלשטיין, דרך ליברמן, ועד לאנסטסיה מיכאלי, את הציבור הרחב, החכם והאינטליגנטי הזה, למקום שונה לחלוטין. בנקודת הזמן העדינה הזו, באמצע שנות ה-90, כאשר אידיאולוגית 'כור ההיתוך' משנות החמישים נסוגה אל מול המציאות, ניתן היה, יד ביד, להפוך את ישראל למקום טוב יותר, רבגוני יותר, סובלני יותר. זה לא קרה.

במאמר מרתק, שנכתב בשנת 2001 (אתניות ואזרחות בתפיסת הישראלים הרוסים, תיאוריה וביקורת 19), מצביע דמיטרי שומסקי, בעצמו מיוצאי ברית המועצות, על ההיסטוריה של 'האדם הסובייטי', כרכיב מרכזי בגישתם של יוצאי ברית המועצות לשאלת הרב תרבותיות, ולשאלות של היחס למיעוטים בישראל. הנסיונות הסובייטיים בהנדסה חברתית, ועניינם בשאלה הלאומית, יצרו בקרב האוכלוסייה היהודית בברית המועצות, שתוייגה וסומנה כיהודית במסמכי הזהות שלה, תפיסת עולם המייחסת ל'פרימורדיאליות', היות האדם בן ל'אומה ילידית' ערך רב, ורואה בהשתייכות למיעוט לאומי מעין קלון, המצדיק אפליה ואי שוויון הזדמנויות. על פי שומסקי, טיפוח הזהות הרוסית הנפרדת, הזיקה לארץ המוצא, ושימור התרבות הרוסית בקרב המהגרים מחבר המדינות אינה מהווה תהליך של הפרדה, כפי שחזה קימרלינג, כי אם יציקת תכני המורשת האתנו-לאומית הפוסט-סובייטית לתוך האתוס הציוני, והעמדת הרוסי האתני, הלא יהודי לעיתים, כחיל חלוץ ציוני, כאוואנגרד אל מול הערבי, הנתון לאפלייה כמיעוט לאומי. חלק מדבריו של שומסקי באותו מאמר שפורסם, יש לזכור, בשנת 2001, בנוגע לאביגדור ליברמן ומפלגתו, הם נבואיים כמעט:

"ישראל ביתנו מייחסת לשאלה הערבית חשיבות ראשונה במעלה. מאלף לראות שבהקשר זה ערביי ישראל אף זוכים לתשומת לב רבה יותר מאשר אוכלוסיית הגדה המערבית ורצועת עזה. כך, מנהיג המפלגה אביגדור ליברמן מביע חששות עמוקים מפני התרחבות פעולות המחאה של המיעוט הערבי... את הדרך היחידה להתמודד עם תופעות אלה, שמהוות לדידו סכנה קיומית למדינה, רואה ליברמן בכינון שלטון תקיף שיתנה באופן חד משמעי את הישארות הערבים בישראל בהכרזה בלתי מסויגת מצידם על נאמנותם ליהודים, בעלי הארץ." 

ליברמן הוא שהביא את הגישה הפוסט סובייטית אל הפוליטיקה הישראלית, ועל כן זיהויו עם המנהיג הפוסט סובייטי הבולט של תקופתנו, פוטין, הוא יותר ממתבקש. יוצאי ברית המועצות אינם מקשה אחת. הם ציבור נרחב, ברובו מבין וערני, משכיל ותרבותי. גרירתם, כמעט בעל כורחם, לזיהוי עם המחוזות הקיצוניים ביותר של הפוליטיקה הישראלית, היא מעשה ידיו של ליברמן. ציבור זה, אם ניתנת לו ההזדמנות, יכול להצמיח מקרבו קולות ליברליים, רב תרבותיים, וסובלניים. די אם נזכיר שני שמות בולטים כרומן ברונפמן ונינו אבסדזה. אך אלו קולות בשוליים. הקריירה הפוליטית של ברונפמן דעכה, ואילו אבסדזה מתמודדת כיום במפלגת העבודה כ'פליטת קדימה' וודאי שסיכוייה היו יכולים להיות טובים יותר. הייתי רוצה לראות אותה בכנסת הבאה, אך לצערי הסיכוי שהדבר יקרה נמוך ביותר. אל מול כל אלו יש את ליברמן ואנשיו, שלקחו באופן בריוני את הייצוג של הישראלי יוצא ברית המועצות. כן, ומי שחושב על חברת כנסת יוצאת ברית המועצות נזכר לרוב לא באבסדזה, אלא באנסטסיה מיכאלי שופכת המים, בג'יהאד הפמיניסטי של ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ' (חברתה של אבסדזה ל'קדימה'), או במכלול פועלה של פאינה קירשנבאום, מקימת ועדת החקירה לארגוני השמאל. פוליטיקאים דוחים יש בכל המפלגות. מוצאי ה'אשכנזי' (להבדיל משארי בשרי שהם 'רוסים' כאמור) מיוחס לגרועים והדוחים שבפוליטיקאינו, החיים והמתים, מכהנא ועד כצל'ה. אך הפוליטיקאי/ת יוצא ברית המועצות, בנוסח ליברמן, קירשנבאום, מיסז'ניקוב, ויתר שותפיהם לדרך, יצר סוג מיוחד של פוליטיקה, הניתן לזיהוי ומובחן מיתר 'הימין' או 'הימין הקיצוני'. הזיהוי יוצר התודעה של סוג זה של פוליטיקה עם ציבור רחב של ישראלים, הוא חטאו האמיתי של אביגדור ליברמן. באמירתו כי המזהה אותו עם פוליטיקה פוטינית זו הוא גזען יש יותר מהתממות. יש בה את גלגול העיניים לשמיים של הטובל ושרץ בידו, של העושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס, של רוצח הוריו המבקש רחמים כי הוא יתום.

כן, אפשר להגיד וצריך לצעוק. ליברמן מזוהה עם פוטין. הוא עושה דברו. הוא הביא לכאן את שיטותיו. ולאדק - זה מעליב אותך? קח אחריות. הצמח לנו כאן פוליטיקה אחרת. הרחק אותך ואת אלו שבאו לכאן בדומה לך ממעשיו ואמירותיו של האיש הגס והרע הזה. תן לנו דימוי אחר של הישראלי יוצא ברית המועצות. כל עוד יוצאי ברית המועצות (ואני נמנע לקרוא להם במונח 'אתם' כשם שקורא לי ולאדק. אנחנו אחים. מקשה אחת. דם אחד) לא יצמיחו מנהיגות שתתנער מהאיש ומדרכו, אין הם יכולים לבוא בטענות אל הזיהוי שלהם עם דרכו, שהיא בסופו של דבר הדרך הפוטינית.

ולאדק, בפוסט שלו, מסיים בדרשו מקוראיו כלשון הקללה היידישאית - "גייט קאקן אויפן ים". אשתדל לסיים באמירה חיובית יותר. ולאדק, אחי אתה. חלילה לי אם אומר לך 'אינעל דין באבור אילי ג'אבק', אבל הנה חתיכת תרבות ישראלית שאתה חייב להכיר -