הבלוג של אבו אלמוג

הפוסט הזה יגיד משהו מאוד טריוויאלי ופשוט - לא למלחמה.

אין לי ספק שהפוסט הזה לא ישנה כלום, ייקרא על ידי אותם עשרים שמאלנים, אבל חשוב לי להגיד לא למלחמה. והנה אני אומר - לא למלחמה.

ברכט כתב: "כשהרשע בא כמו גשם נופל, איש אינו צועק עוד - עצור!" אני צועק - "עצור". קולי אינו נשמע, אבל אני נהנה, ביני ובין עצמי, מהזכות שעדיין יש לי, וייתכן שבקרוב לא תהיה, להתנגד. לומר לא למלחמה. והנה אני אומר - לא למלחמה.

המצית תבערה בכוונת מכוון אינו יכול לשלוט בגובה הלהבות ובכיוון האש. יש כמה וכמה זירות שקברניטינו ודאי קשובים אליהן וערוכים לכל התפתחות - הזירה המצרית, בה אנו יכולים להרוס במו ידינו את מה שנותר מהסכם השלום, הזירה הסורית העדינה, שיכולה לבעור ביחד עם הזירה הלבנונית, אזרחי ישראל הערבים, שוודאי ירצו לבטא את אשר על ליבם במציאות בה חופש הביטוי יהיה פחות מבעבר, ואולי גם הפלסטינים בשטחים. אני צופה שחורות בכל אחת מהזירות האלה. אני צופה שבכל אחת ואחת מהן יקרה דבר רע ובלתי צפוי. ולכן אני אומר - לא למלחמה.

יש הרבה אנשים, בעזה ובישראל, חיילים, אזרחים, אחרים, שחיים עדיין בינינו ובעוד שבוע, שבועיים, חודש, לא יהיו חיים. את כל הסבל הזה אפשר להפסיק, עכשיו. ולכן אני אומר - לא למלחמה.

את השיטה הזו ניסינו כבר שוב ושוב. כבר היינו בעזה. זה כנראה לא עובד. להפעיל כוח, ועוד כוח, ועוד כוח. שיטות אחרות טרם ניסינו. הייתי אומר - ככלב שב על קיאו כן כסיל שוגה באיוולתו, אבל המלחמה הרעה הזו אינה מעשה של כסילות, אלא מעשה של זדון, של כוונת מכוון, של הצתת תבערה זדונית בעיתוי שקוף לפני הבחירות. כמו קודמתה 'עופרת יצוקה'. ולכן אני אומר - לא למלחמה.

ואם כבר בחירות, המלחמה הראתה שהאמירה על 'גוש הימין' שכביכול יכול לסגת בפני 'גוש השמאל-מרכז' ולאבד את השלטון, היא בדיחה עצובה. היגררות המרכז הפוליטי הישראלי בשימחה אל תוך הקלחת המהבילה של ה'קונסנזוס' התומך במלחמה, ואמירותיה הפחדניות של זנבו ה'סוציאל דמוקרטי' המכשכש של נתניהו, שלי יחימוביץ' הראו שיש גוש אחד גדול, מהביל, לא 'שמאל מרכז' אלא חומר אחר, ביולוגי, ערימה גדולה ומהבילה ממנו מהאיחוד הלאומי ועד למפלגת העבודה. אל מול הגוש הזה עומדות מספר מפלגות שמאל קטנות - אמירות אמיצות היום בטוויטר של דב חנין וניצן הורוביץ המראים הנהגה אמיתית ואמיצה - ואלו יחסי הכוחות האמיתיים. זה כמעט שווה את זה, הסרת המסיכות הזו, אבל אנחנו לא במשחק פוליטי, גם אם המלחמה הזו נפתחה לצרכים פוליטיים. כל מלחמה, והמלחמה הזו כרוכה במוות, סבל והרג, ולכן אני אומר - לא למלחמה.

ישבתי במקלטים בשנת 2006 במלחמה מיותרת לא פחות. אני מבין את סבלם של תושבי הדרום הסובלים במשך שנים את מה שאני סבלתי במשך חודשים. הסבל הזה מנוצל בצורה צינית ומכוערת. הפתרון שנמצא לו הוא הרסני, לא אמיתי, זמני. על הבסיס הזה, של ההרג, לא ניתן לבנות לטווח ארוך. פתרון לטווח ארוך נמצא רק במשא ומתן. המלחמה הזו מאריכה ומגבירה את סבלם של תושבי הדרום. ולכן אני אומר - לא למלחמה.

אני אבל על הילדה בת ה-7 שמתה היום בעזה. אני אבל על כל הקורבנות החפים מפשע של המלחמה הזו, על כל הדם שיישפך. על הילדים בעזה ובשדרות ובבאר שבע, קורבנות של הנהגות פחדניות משני הצדדים, ושל תאוות שלטון ובצע כוח בלתי מרוסן. זו מלחמת כזב, מלחמת שולל, מדון לשם מדון. מותם של כל החפים מפשע הללו, משני הצדדים, הוא מיותר, נמנע, חסר תכלית. ולכן אני אומר - לא למלחמה.

לא למלחמה.