למוות דינאמיקה משלו. להרג יש אינרציה שיכולה לצאת משליטה. לפעמים אתה חושב שאתה רוכב על הסוס. עליך יש רוכב נוסף, בלתי נראה. לפעמים אתה רוצה להפסיק, ולא יכול.
אתמול היו לי כמה דקות של אופטימיות. קראתי את 'ישראל היום' באותו אופן שבו אזרח ברית המועצות קרא את ה'פראבדה' בנסיון לגלות את הרמזים בין השורות, ונראה לי שיש שם הכנה של דעת הקהל להפסקת אש. בערב יצאתי לחתונה. כל הזמן נרמז ונאמר שתהיה הפסקת אש. הכינו לנאום של נתניהו. אולי בתשע. בערך באחת עשרה הוא דיבר. אף מילה על הפסקת אש. קמתי הבוקר. ארבע וחצי. אין הפסקת אש. הכותרת הראשית ב-YNET מספרת ש"צה"ל כותש בעזה"
הבנאדם לקח עשרות אלפי מילואימניקים, והציב צבא ענק במבואות עזה. לזה יש דינאמיקה משלו. בהתחשב בזה שהמלחמה הזו היא פוליטית, ושכל אחד מהמילואימניקים האלה הוא מצביע, וכך גם בני משפחותיהם, ובהתחשב בשטיפת המוח המאסיבית שעוברים באמצעי התקשורת, על האפשרויות להכריע את החמאס ולהגיע ל'רגיעה', היכולת להגיע ל'הפסקת אש' שבשלב הנוכחי של הלחימה ברור שתהיה מלווה בהמשך הטפטוף של הירי, נראית, לי לפחות, קלושה יותר ויותר. בשלב הזה, אם תהיה הפסקת אש, אחרי הפסקת האש בשלושה, ארבעה ימים, כשהירי יחזור, כשאחרון אנשי האירגונים הפורשים ילחץ על הכפתור האחרון, אנשים ישאלו את עצמם לשם מה היה כל ההרג הזה, ומה השגנו פרט להרס, הרג משני הצדדים, וטילים על תל אביב וירושלים. ביבי לא יכול להרשות לעצמו מצב כזה. הוא רוכב על גב הנמר ואינו יכול לרדת.
פלישה קרקעית לעזה היא אסון. היא אסון לביבי, כי אז יתחילו לספור הרוגים. היא אסון לפולשים שיעמידו עצמם בסכנה, יהרגו וייהרגו. היא אסון לנמצאים בנתיב הפלישה. לא יוצא ממנה שום דבר פרט להרג והרס. כולם יודעים את זה, מביבי, ועד אחרון המילואימניקים שנאספו. ובכל אופן, היא יכולה לקרות לא בגלל שמישהו רוצה בה, אלא בגלל שהמצית תבערה בכוונת זדון, אינו יכול לשלוט בגובה האש.
הלוואי שאתבדה. הלוואי שהכל איזה תרגיל ובצהריים יודיעו על הפסקת אש. הלוואי.
ומכאן לפינתנו - שמח ומבדח.
הנה מייל חביב שקיבלתי אתמול:
ההאקרים הפלסטינים האמיצים פרצו לטמקא, והוציאו משם את פרטי המשתמש שלי! הם נורא טכנולוגים. משתמשים בגוגל טרנסלייט כפי הנראה ("הנגינה שלך באש" זה בטח תרגום ל-Playing with fire). הם אפילו יודעים שלחתולה שלי קוראים פאולה! אבל היא מתה כבר ארבע שנים בערך, השם ייקום דמה. היא הלכה לעולמה ב-2008, בגיל 18, שזה המון לחתולים. זה מאה ארבעים ושבע בערך או משהו כזה. הקמנו לה קבר בגינה, ופלג שם עליו מצבה ענקית מגוש בטון, ועליו הוא כתב וצייר, ואחרי כן עשינו שיפוץ והקבלן יישר את המקום. אני חושב שהממ"ד שלי בנוי על הקבר, כך שאם המלחמה תגיע לצפון רוחה של פאולה תשמור עלינו.
אשתי, כמה שהיא אמיצה בדרך כלל, די חששה מהמייל הזה ומכך שפרטי נפרצו, ומי יודע מה יעשו עם המידע הזה. אמרתי לה שהמקסימום שהם יכולים לעשות עם הידיעה של הססמה שלי ב-YNET, זה לקבל את עדכוני חדשות לסלולרי שלהם. היי, עז א-דין ושות' - תרגישו חופשי. טמקא אתר קצת בעייתי מכל מיני בחינות, ושומר פחות או יותר על הקו של הקונסנזוס הישראלי המעצבן והדביק, אבל זה נחמד לקבל עדכונים לסלולרי, מה גם שאם יש לכם נפילות חשמל וכאלה, אז לפעמים חשוב שתקבלו עדכונים דרך הטלפון, לא?
מה שכן, עצבנה אותי הדרישה לחזור למדינה איפה היה האבא שלי והסבא שלי. ספציפית לגבי זאת לא בעייה, כי אני יכול לחזור עד 1794, ועדיין להיות בדיוק איפה שאני נמצא, בגליל, אבל יש בזה איזה חוצפה. מצד שני הם דואגים לבטיחותי, וזה יפה. אבל לא יכולתי שלא לחשוב על טוויטים שקיבלתי מעזה אתמול אחרי הצהריים שסיפרו שצה"ל מטיל שם כרוזים הקוראים להם לצאת מבתיהם ולהתרכז באזורים אחרים. הנה תמונה של אחד הכרוזים, עד כמה שהבנתי את הציוצים בערבית. איני קורא ערבית ברמה שאיפשרה לי להבין, ולקח לי שתי דקות לפענח את החתימה - ג'ייש א-דיפאעה אל ישראלי, אבל זה נראה הדבר האמיתי. -
טוב, אז למי שעוד לא הבין את החד-צדדיות של המלחמה הזו, אז הנה זה בצורה נורא פשוטה. אם אני לא אענה לדרישות ההנהגה הפלסטינית ואחזור לאיפה שסבא שלי ואיפה שאבא שלי, במדינות אירופה שמצדיקות את הפשעים שלי, אז לא יקרה לי כלום. אם ג'נין יאזורי שקיבלה את הכרוז והעלתה אותו לרשת לא תיענה לדרישות של ההנהגה שלי, ולא תצא מהבית שלה, היא עלולה למות. אם היא תצא, לא בטוח שתוכל לחזור. הנה לכם המלחמה הנוכחית בשתי מילים.
סיפור מבדח לסיום - את המייל קיבלתי כשישבתי עם אישיות די בכירה בענייני אכיפת החוק בצפון. הראיתי לה את המייל ודיברנו קצת מי קיבל מיילים כאלה ומתי. מסתבר שהם מסתובבים כאן לא מעט. באיזה שלב היא הסתכלה עלי ואמרה, "אולי בשביל המיילים של א' וב' הם היו צריכים לפרוץ לויינט, אבל לפי מה ששמעתי עליך אתה ממילא ברשימת הדיוור שלהם". מוניטין יפים מוציא לי הבלוג הזה. אין מה לדבר.
עד כאן.
שקט, שלום ואהבה לתושבי תל אביב, באר שבע, שדרות ועזה. ופרוש סוכת שלום, על זרע ישמעאל בן הגר ועל בני יצחק בן שרה, ואמרו אמן.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
