הבלוג של אבו אלמוג

הבלוג חזר אלי, כמו מכונית מגוייסת החוזרת לבעליה אחרי המלחמה. אמרתי שאעשה הפסקה של שבוע-שבועיים, אבל אני חושב שעדיף להתחיל לכתוב עכשיו, כדי לחזור לשגרה כמה שיותר מהר. לנקות את כל שאריות בדלי הסיגריות, קופסאות השימורים הריקות, תרמילי הכדורים המשומשים, וכל מה שחיילים משאירים במכונית מגוייסת במהלך מלחמה, להעביר שטיפה, ואקס פוליש, ולהתחיל להריץ את המנוע. זה כולל התרחקות טוטאלית מפוליטיקה לתקופה ארוכה, של יומיים לפחות, אז למרות שמתרוצצים לי בראש פוסטים נורא מעניינים, אז היום בשל החזרה לשגרה הפוסט יעסוק בשני הנושאים המעניינים יותר מכל את קוראי הבלוג - אופניים ותפילה רפורמית. שבת בבוקר או לא שבת בבוקר?

נתחיל מהאופניים. חוף בצת בגשם זה לא בעייה ועשיתי אתמול את ה-23 קילומטרים בסבבה יחסית. בית נטופה היה המכשול. דבר ראשון התכוננתי. היה לי קצת קר במכנסי הרכיבה הקצרים, אז מצאתי פיתרון מושלם - יש לי גרביים שמגיעים עד הברך שאני קורא להן גרבי ביר נבאללה. כשלחמתי בחומת מגן הגענו לשם בצו 8 מהבית בלי ציוד בסיסי, וכל הזמן הזרימו לנו ציוד חדש דנדש מהימ"ח שהלך והתמלא ככל שנמשכה הלחימה. בשלב מסויים קיבלנו גם גרבים אפורים עד הברך שעל התווית שלהם היה כתוב שהם מיוצרים באיזה חור בשטחים, נדמה לי ביר נבאללה, על ידי מפעל פלסטיני. יש כאן סיפור מעניין שלא הצלחתי אף פעם לסגור מה קרה שם בדיוק. בקיצור לקחתי את הגרבי ביר נבאללה האלה. יוג' מיסטייק. הם מתקפלים תוך כדי רכיבה, נספגים במים, ואתה מרגיש כאילו אתה רוכב עם שתי משקולות על הרגלים. 

טוב, הבעייה האמיתית היא שהסתבר לי שמה שנראה באוקטובר כשביל עפר מהודק היטב ונוח לרכיבה, הופך בנובמבר למלכודת בוץ איומה. לאורך המוביל השביל הוא מחלוטה, או כורכר, או אפילו שרידים של אספלט. אבל כשיורדים לשדות של רומאנה ועוזייר, שעד עכשיו זה היה שיא הכיף, אז זה פשוט מלכודת בוץ. בשש בבוקר, כשרכבתי שם, הכל היה עם מין אובך כזה, ולא ראו מטר קדימה. נכנסתי לתוך הבוץ כמו אידיוט, ותוך שנייה שקעתי ולא יכולתי לצאת. איכשהו חילצתי את עצמי, ואז הסתבר שהגלגלים והמנגנון והכל התמלא בוץ והאופניים לא יכולים לזוז. לא התעצלתי. לקחתי את האופניים ביד, הלכתי אל שביל הכורכר, וממש בתוך שלולית, בשביל המים, לקחתי מקל והתחלתי להוריד את שכבות הבוץ מהאופניים. אז כמובן התחיל לרדת הגשם, והיה לי נורא נחמד. הייתי בתוך שלולית, רחוק איזה שישה שבעה קילומטר מהאוטו, לא ידעתי אם האופניים בכלל יזוזו, עכשיו או אי פעם, גרבי ביר נבאללה ספוגות המים והבוץ לרגלי, ולא ראיתי מטר קדימה או מטר אחורה. אחרי רבע שעה בערך הצלחתי להביא את האופניים למצב רכיב, וקרטעתי את דרכי אל האוטו. לא להיט.

כל הבקעת בית נטופה הזו הייתה כמו מין סצינה מאיזה בית קברות בסרט אימה. לא הייתה שם נפש חיה. לא אדם, לא ציפור, לא תן, לא כלב. רק אידיוט אחד על האופניים רוכב בתוך ענן של אובך. טוב. הייתי גוש מאוד אומלל של בוץ. אבל אז הגעתי לאוטו ושמתי את החימום והתחלתי לנסוע. אני לא חושב שאחזור לבית נטופה עד אפריל. טוב, עד שבת הבאה, כי נדמה לי שיש מסלול של 15 קילומטר שעשיתי פעם שלא עובר בדרך עפר אלא שהוא מחלוטה כל הדרך. בדרך חזרה ראיתי גם שלושה טווסים רודפים אחרי בדואי זקן על טרקטור, וזה מסוג המראות שכדאי לקום בבוקר רק כדי לראות אותם.

נעבור לתפילה הרפורמית. אתמול הייתה לנו חגיגה בקהילה כי הרב שלנו קיבל את ההסמכה. הרפורמים האלה דורשים מהרבנים שלהם תואר שני במדעי היהדות, ולרב שלנו לקח קצת זמן להשלים, אז אחרי שהוא סיים את ההיברו יוניון קולג', אז לקח לו עוד כמה שנים שהוא הנהיג בפועל קהילה עד שקיבל את ההסמכה לרבנות, שבמהלכן הוא למד לתואר השני. אז רק עכשיו הוא הוסמך ועשו לו מסיבה גדולה. 

אני די סגור על זה שאף אחד מהקהילה הזו לא ממש קורא את הבלוג הזה, אבל בכל אופן אני לא רוצה לפגוע בפרטיות של האנשים, אז לא אכנס לפרטים שנוגעים למסיבה. מה שכן, אנחנו עושים את התפילה במין בית כנסת מאולתר שבכל ימות השבוע משמש כאולם ריקודים של נעמת או משהו כזה. יש ארון קודש, ומין שמיכת טלאים עם סמלים יהודיים, וזה מה שהופך את אולם הריקודים לבית כנסת בסופי השבוע. מין הסדר כזה, תולדה של שיטת המילט, שמונעת תקצוב ראוי של בית הכנסת בו אני מתפלל מהמיסים שאותם אני משלם. בדרך כלל יש בין 20 ל-30 אנשים בסוף שבוע, וצ'מעו, הרפורמים האלה מה זה מוזרים. גם נשים נחשבות במניין. לך תבין. 

אתמול הייתה קבוצה של כעשרים נערים מכל מיני מקומות באמריקה שהגיעו במסגרת "נצר - נוער ציוני רפורמי". החבר'ה האלה רגילים כנראה להתפלל בקהל קצת יותר גדול, אז הם יודעים את התפילות בכל מיני סגנונות ובשני קולות וקנונים ואינטרוולים או מה שזה לא יהיה והרגשתי קצת כמו בכנסיות האלה של השחורים ששרים את הגוספל, והיה די סבבה.

סך הכל אני די משתלב. קבלת השבת הרפורמית נמשכת שעתיים נטו, ואפשר ללמוד את התפילה בעל פה עם המנגינות בתוך שלושה ארבעה שבועות, ולי כבר יש ותק של כשלושה חודשים, אז אני אפילו כבר לא צריך להסתכל בסידור. אני מאוד אוהב את השירה, ויש שם דברים שנורא נוגעים ללב. אבל יש שני קטעים שתמיד זורקים אותי החוצה משם. ה"מי שברך" שאני רגיל במנגינה שלמדתי לבר המצווה, והקידוש, שאני רגיל מהבית במנגינה אחרת. 

אז בקטעים האלה בדיוק אני עומד ושואל את עצמי אם הבנאדם המגולח היטב עם הגיטרה, העומד לידי במעגל התפילה, הוא רב באותו המובן שאבא של סבא שלי היה רב, ואם האנשים האלה, שאיני מכיר ואינם מכירים אותי הם הקהילה שלי, ואם כל הטקס הזה הוא באמת משהו אמיתי, דת סדורה היטב, או הדמיה ליברלית למשהו שאני מכיר טוב, יותר מדי טוב, לדוקטרינה אבסולוטית, וסגורה, ובסופו של דבר רעה מאוד - לשיטתי - דוקטרינה שנוגדת את כל מה שאני מאמין בו וכל מה שאני מחשיב לטוב ויפה בעולם.

נחדד. במקום - "ונאמן אתה להחיות מתים, ברוך אתה ה' מחייה המתים", אנחנו שרים - "ונאמן אתה להחיות כל חי, ברוך אתה ה' מחייה הכל". אז מבחינתי, כמי שלא ממש מאמין בזה שיש אלוהים שיחייה את המתים, זה יותר קרוב לאמונה או לאי האמונה שלי, ויש לי פחות בעיות לשיר את זה. אבל אם זה מצמצם את האלוהים למשהו שהוא שונה מהמושג האבסולוטי של האלוהים ביהדות האורתודוכסית, אז למה אני מתפלל בכלל? 

נו שוין. החוויה הכללית היא כמובן חיובית מאוד. האנשים בקהילה מקסימים, הרב הוא אדם ליברלי ופתוח ובסופו של דבר עמוק מאוד. וספקות, לדעתי, הם חלק מובנה מהעניין הרפורמי, עד כמה ששמעתי את הדרשות שהרב מקפיד לשאת בעברית קלה למען אנשי כיתת הגיור שמהווים חלק משמעותי מהקהילה. 

אפרופו קהילה, האנשים האלה אין להם מושג מי אני, ומה אני, וכל המטענים של הזהות שאני נושא איתי מצטמצמים בערך ל- האיש הזה שיושב בצד ומנסה לשיר יחד עם כולם. אף אחד לא יודע עלי שם שום דבר מעבר לזה. אני למדתי להכיר חלק מהם. יש שם אחד או שניים שאני לומד איתם קריאת התורה בטעמים ביום שלישי (גם כן סיפור מוזר שאין לי כוח להיכנס אליו עכשיו) ויש לי איתם דיבור יותר משמעותי. אבל בסך הכל המדובר באנשים די זרים מבחינתי, גם מבחינת השפה, התרבות ותחומי העניין כנראה, שהקישור שלי איתם הוא לשעתיים האלו ביום שישי.

הייתה לי פעם קהילה יותר משמעותית, שהצטרפתי אליה כשהייתי בן 25, ואני חי בה קרוב לעשרים שנה, וגידלתי בה את הילדים שלי, והקדשתי לה חלק די נכבד מהחיים שלי, וחשבתי שהיא 'קהילה' במלוא מובן המילה. אלא מאי, שדברים משתנים. הקהילה הזו קיבלה החלטה שקשה לי מאוד לחיות איתה, וגם מראה כל מיני סימנים שאני לא ממש אוהב. כך למשל, השבוע היה אצלהם הרב האורתודוכסי שמשמש להם כרב, וחיווה את דעתו בשני עניינים. נאמר לי - לא נכחתי - שהביע את דעתו שלא ניתן להתיר ריקוד של נשים עם ספרי תורה בשמחת תורה (קצת בגלל עניין "נקיות" ובעיקר עניין "טהרת המניעים שלהן"). וגם, בלי כל קשר, שלא ניתן הלכתית לאפשר ל"חילונים" לבוא ליישוב שלנו בשבת לעשות בר מצווה בבית כנסת (בגלל "לפני עיוור לא תיתן מכשול" ו"מסייע בדבר עבירה"). 

אז כאן יש שני עניינים. איני יכול להיות חלק מציבור דתי שנשמע לרעיונות האלה. אז השאלה היא אם אני אומר לעצמי שאין לי רצון להיות חלק מהעניין הזה, של מורשת יהודית, ויהדות, כי זה תמיד מגיע למקומות של הדרת נשים, ושנאת זרים, וכל הדברים הטובים והנחמדים שעולים לך בראש כשאתה אומר, למשל, הרב שמואל אליהו, ואולי זה משהו מובנה ב-DNA של זה, ואני יכול לחיות יפה מאוד בלי זה. אפשרות שנייה וקשה יותר היא לחפש את הדרך להתחבר לזה במקום אחר, במקום שמנטרל את הדברים האלה, בקהילה שכן מקבלת חילונים שמגיעים לבר מצווה בשבת, ומאפשרת לנשים נוכחות שוות ערך בטקסים דתיים. 

עד כאן פינת התפילה הרפורמית. שבת שלום ומבורך. א גיט שאבעס. א גיט א וואך. זיין געזונט און פריילעך.