הבלוג של אבו אלמוג

אין מבלעדי בולניו, ומוטי פוגל הוא נביאו.

את מוטי פוגל הכרתי כי המון אנשים שאני עוקב אחריהם בטוויטר עוקבים אחריו. אחרי כן התחלתי להיות חבר שלו קצת בפייסבוק וכאלה. לא חושב שנפגשנו אי פעם. הוא לטעמי מבקר הספרות הכי טוב שפועל היום, ולו רק מהסיבה המאוד פשוטה שיש לנו טעם כמעט זהה. יש בינינו עוד מהמשותף. דעה פוליטית, אולי ראיית עולם כללית. את 'עכבר העיר' בו הוא כותב איני קורא כי אני עכבר הכפר, אז אני קורא כל מה שמתפרסם בבלוג המעולה שלו "קונונסנס". אני לא כותב כאן בכוונה על עוד הרבה דברים שקשורים בו, כי אני רוצה להתמקד באיכויות שלו כמבקר ספרות. בקיצור, הוא גילה לי את רוברטו בולניו ועל כך אני אסיר תודה לנצח נצחים, כי 'בלשי הפרא' הוא הספר הכי טוב שקראתי בעשור האחרון. לא פחות. אז עכשיו הוא הוציא ביקורת חיובית על "שיחות טלפון" של בולניו, מה שהריץ אותי אל החנות. בהתחלה תכננתי את הפוסט הזה כפוסט בז'אנר הלא מוערך מספיק של 'ביקורת על ביקורת'. בסוף החלטתי שאני סתם רוצה לכתוב על ספר מעולה שקראתי. אשתדל לסטות עד כמה שאפשר מהביקורת של פוגל. אם יש לכם זמן לקרוא רק ביקורת אחת - תקראו את שלו.

בולניו הוא עכבר ביבים. הגיבורים שלו חיים בעוני מחפיר ודלות איומה, מנסים להתפרנס מכתיבה, מנהלים מערכות יחסים כושלות, ודועכים מקיום עלוב אל מוות עלוב ממנו. עד כמה שהצלחתי להבין, בניגוד לקיום הבורגני השלו שלי, למשל, השורה הקודמת מתארת די טוב את חייו של בולניו שהיו קצרים ומרים. ועדיין, הוא מעורר בי, כסופר, קינאה אדירה. הוא בעל ידע אנציקלופדי בתרבות ובספרות (מה שהתבטא ב'מפתח מונחים' או משהו כזה של כמה עשרות עמודים ששילבה הוצאת 'עם עובד' בסוף 'בלשי הפרא'), יכולת תיאורית מעולה, יכולת שרטוט דמויות ויצירת עלילה מהטובות שראיתי. אבל מה ששם על 'בלשי הפרא' סופית את החותמת של 'ספר גדול' הוא המבנה שלו - תעלומה מהודקת היטב הנפרשת בשלושה שלבים. פרולוג של מאה עמודים המתחיל בשנת 1976, ארבע מאות עמודים נוספים המעצימים את המסתורין, ומתרחשים במשך עשרים השנה שלאחר מכן, ואפילוג בן מאה עמודים נוספים המסתיים כמה ימים לאחר תום הפרולוג, כאשר התימהון, או התעלומה, 'נפתרים' רק בשורה שלאחר השורה האחרונה של הספר. בעיטה בבטן, זה מה שחשתי בעמוד האחרון. אולי בעיטה של קינאה אל מול מפגן כזה של יכולת. אולי התרגשות מספרות באמת גדולה.

'בלשי הפרא' מסופר בשורה של מונולוגים מפי עשרות דמויות, וביניהן בולטים שני מלאכי זדון, בן דמותו של בולניו המכונה ארתורו בלאנו, ואחד, פרואני, יוליסס לימה. שניים אלו מנסים להתקיים מכתיבת שירה וסחר בסמים. הם כושלים בזה ובזה, ובדרכם הורסים כל מי שנקלעו לחייו במקרה. אף אחד מעשרות גיבורי 'בלשי הפרא' לא יוצא נקי מפגיעתם הרעה, שלרוב אינה מכוונת. 'שיחות טלפון' הוא קובץ סיפורים קצרים, ברובם מונולוגים, שהיו יכולים, בחלקם הגדול, להיכנס כאחד המונולוגים ב'בלשי הפרא'. גיבורם של הסיפורים ב'שיחות טלפון' הוא לרוב ארתורו בלאנו. הדמות המוכרת מבלשי הפרא היא כבר בעלת נפח ועוצמה, אך כאן המדובר בביקור מחודש, והארת זוויות ש'בלשי הפרא', על העומס האדיר של מידע ופרטים הכלולים בו באשר לבלאנו, השמיט. ככזה, זהו ספר מעניין ומרתק למי שאהב את 'בלשי הפרא', אך הוא גם בעל איכות נדירה לכשעצמו.

רמתם של הסיפורים הקצרים אינה אחידה. חלקם טובים מאוד. חלקם מעולים. שניים או שלושה חלשים. הסיפור על החייל הספרדי במלחמת העולם השנייה, הניצל ממוות בידי מעניו הרוסים רק בשל דמיונה של המילה 'אומנות' בגרמנית לגידוף נפוץ בספרדית המתייחס לאבר המין הנשי הוא לטעמי החלש בספר, ואינו מעבר למהתלה סרת טעם (אגב, בעברית זה הולך אפילו יותר טוב. נסו ותיהנו. אכן דילמה של ממש למתרגם.) אבל כמה מהסיפורים, במיוחד בחלקו הראשון של הספר, המכונה 'שיחות טלפון' הם ברמה אומנותית גבוהה מאוד. 

כתיבת סיפור קצר היא אומנות. יש לה כללים משלה. יש איזו ציפיה של הקורא לסגירה הרמטית. לפאנץ', אם תרצו. בולניו מתעלם מכך לגמרי. הסיפורים הם מפותלים. מתחילים ואינם נגמרים. אינם ממוקדים בנרטיב אחד. לא ברור על מה הם מספרים. נקודת הראות היא כמעט תמיד זו של בלאנו, ונראה לי שהמדובר בטיפוס שאינו מסוגל להתרכז בנושא אחד יותר מדקה. הגיבורים הולכים תמיד באותו מסלול אובדני. מערכות היחסים בין גברים ונשים הן תמיד חולפות, ארעיות, מסתיימות ברע, ואז מתחילות שוב, כמה שנים לאחר מכן, רק כדי שהצדדים למערכת היחסים יספיקו לגרום זה לזה את כל הרע שלא הספיקו בסיבוב הקודם. בשיחות הטלפון לא קורה שיוזם השיחה (כמעט תמיד מטלפון ציבורי) יצליח לומר לצד השני את מה שהוא רצה לומר. לעיתים השיחה כלל אינה מתקיימת. לעיתים אחד מן הצדדים שותק. 

הדמויות הן בלתי נשכחות, אנושיות כולן עד האחרונה שבהן. במיוחד מצאה חן בעיני השחקנית הפורנוגרפית המזדקנת ג'ואנה סילבסטרי, המעניקה משמעות וחסד לשחקן הגוסס ג'ון (המכונה שם ג'ק) הולמס. הקטע בו מגיע ג'ון הולמס לסט הצילומים הוא אחד היפים. יש בו את היכולת של בולניו לשלב רוך ואנושיות, בהקשר שהוא גס ומרושע, רחוק מכל אנושיות. ובכל אופן, זהו גם אחד התפרים הגסים במציאות של בולניו. את מקסיקו איני מכיר, וכך גם לא את צ'ילה ואת פרו. את ברצלונה ורומא, בה מתרחשות חלק מעלילותיו אני מכיר כתייר לביקורים של מספר ימים. אבל את באר שבע ותל אביב אני מכיר. בולניו כותב עליהן ב'בלשי הפרא' ויש לי חשד סביר שמעולם לא התקרב ולו לאחת מהן. זו אינה באר שבע שאיזה באר שבעי היה מזהה. אני חושב שלוס אנג'לס אותה ביקרה סילבסטרי ב'שיחות טלפון' זהה לבאר שבע שביקר יוליסס לימה ב'בלשי הפרא'. התיאור של התעשייה הפורנוגרפית אינו אמין בעיני. את דמותו של הולמס המנוח ראיתי בסרטים כגון "לילות בוגי" וקראתי עליו במקומות רבים (את הסרטים שלו עצמו לא יצא לי לראות). בולניו מתאר הולמס שונה לחלוטין. עדיף אולי. בכל אופן זה נותן לי תקווה שחייו של בולניו עצמו היו טובים מחייו של ארתורו בלאנו שיצר. שהייתה בהם יצירה רבה יותר ומשמעות רבה יותר. קשרים אמיתיים המבוססים על אהבה. רעות. חיבה. הורות. זוגיות של אמת.

דבר אחרון, וחשוב. גיבוריו של בולניו מונעים, לעיתים, מכוחה של איזו טראומה איומה שחוו בשנות העשרה לחייהם, ושעליה אינם מצליחים להתגבר. כך סופיה, שנעצרה על ידי הפרנקיסטים וישבה בכלא (וכמוה בלאנו), קלרה שזכתה במקום השני בתחרות היופי, או אן מור שכשהייתה בת ארבע עשרה רצח החבר של אחותה הגדולה את הוריו. לא צריך לחפש רחוק את הטראומה של בולניו, יליד 1953. זוהי כמובן ההפיכה של פינושה, אחר גן העדן הקצר של איינדה. ההפיכה הזו נוכחת בכל הסיפורים ב'שיחות טלפון', מניעה אותם, נותנת להם עומק. הסיפור הטוב בקובץ, 'בלשים' מתחיל כמו דיאלוג מאחד של סרטיו של טרנטינו או של רוברטו רודריגז, בהשוואה של יתרונותיהם של נשקים חמים וקרים. המדובר בשני שוטרים צ'ילאנים המשוחחים בעת נסיעה, ובהתחלה מדברים על פשע וכנופיות וסמים וזונות. הדיאלוג הזה הופך פתאום למשהו אחר - "אתה זוכר את שבעים ושלוש? / על זה בדיוק חשבתי. / הרגנו את כולם שם." בהמשך נותן בולניו תיאור מצמית של התקופה בה נעצר בידי אנשי פינושה. תיאור מצמרר המעלה בזכרון את סיפורי 'מוצרט הקטן שלנו' של וולפגנג בורכרט. עוד אמן סיפורים קצרים שמת מוקדם מדי. הרודנות אינה מוגבלת לזו הצ'ילאנית. המשטרים הרצחניים בספרד ובארגנטינה זוכים גם הם לטיפול. בחלקים של 'בלשי הפרא' מסתבר שגם המשטר המקסיקני בשנות השבעים לא נהג באזרחיו בכפפות של משי. בימים אלו בהם יש בינינו המתקראים 'פשיסטים גאים', יש לזכור לאן הדרך הזו מובילה.

אסיים בציטוט. כמעט כל פיסקה ב'שיחות טלפון' היא פנינה. חלק מהפנינים הטובות יותר שימשו כבר בביקורת של פוגל ממנה התחלתי. ובכל אופן, אביא משהו נוסף, מהסיפור 'שלג' המתאר את קורותיו של צ'ילאני צעיר שגלה בעקבות אביו למוסקבה, בעקבות הפיכת פינושה, ומסתבך שם בעולם הפשע - 'חשבתי גם שהנפש הסלבית לא שונה כל כך מהנפש הלטינית, שבעצם הן זהות... הנפש הסלבית אמנם עמידה יותר לאלכוהול, אבל לא יותר מזה."