הבלוג של אבו אלמוג

אליאה יאכטה אסט! נפל הפור! שלשום הייתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה והתחלתי את הדרך הארוכה לדוקטורט. 

קצת היסטוריה. ב-1987 הייתי חייל, והיה לי ביד מקצוע די נחמד שידעתי להפעיל את הדברים האלה שהאנשים שמודדים את הדרכים בכבישים מפעילים שנראה כמו מין משקפת כזו עם עין אחת על חצובה. אפילו די אהבתי את זה, למרות שידעתי שבאזרחות מה שאני אמדוד לא יתפוצץ בסוף, וזה דווקא היה הכיף שבכל העניין. אז רציתי ללמוד הנדסה גיאודטית בטכניון. עשיתי פסיכומטרי ויצא לי לא רע. ובסוף נזכרתי ש 1+1 זה אצלי 19, ושאני רוצה להיות נורא עשיר, ושלאבא שלי יש משרד אז למה להתאמץ, והלכתי ללמוד משפטים. בין לבין היה אינתיפדה וכאלה, והגעתי לאוניברסיטה העברית קצת עייף, והתעסקתי בכל מיני דברים, בייחוד פוליטיקה ונשים, ולא ממש בלימודים. טוב - זה תירוץ. זה היה לימודים מאוד קשים ואני קצת מטומטם באופן טבעי בכל מה שנוגע לדברים מאוד קשים. בקיצור יש לי תואר ראשון במשפטים בממוצע 74.73. שכה אחיה! באמת. עד הספרה השנייה שלאחר הנקודה.

אז אחרי כן. טוב, נאמר איזה חמש עשרה שנים אחרי כן, רציתי תואר שני. במשפטים לא בא לי וגם ידעתי שיבקשו השלמות או שסתם ידחו אותי מה שמאוד יפגע לי באגו. ניסיתי כתיבה יוצרת בחיפה, אבל הם דרשו ממני שלושה סיפורים לביקורת, ואני לפחות טולסטוי, אז מה - שהם יבחנו אותי? בקיצור יום אחד הייתי בקורס נהיגה מונעת והיה שם פלייר של התכנית של הדמוקרטיה בפתוחה, והצצתי ונפגעתי. האגו די נדפק כשגם הם דרשו ממני השלמות והתנו כל מיני התניות, אבל זה היה מעניין אז התכופפתי ופשוט נתתי לזה לקרות. וזה קרה. 

אז אחרי כל התזה וזה הייתי בטוח שהעולם יקטוף אותי. טוב, שיעמדו אצלי בתור מנחים להנחה. טוב. שהדוקטורט יגיע במין אופן יאיר לפידי כזה (נכון שידעתם שזה יגיע? נכון? נכון? נכון? הוא תופס את מקומו של דאהר בתור האובססיה של הבלוג. ופייר הוא פחות נשגב, ואני יותר סובל כשאני כותב עליו. פסיכיאטרים בקהל, מישהו?) שפשוט יגידו - אתה כל כך חכם והתיאוריות שלך כל כך מרחיקות לכת, שהחלטנו להעניק לך את התואר, וכל מה שאתה צריך לעשות זה להרעיף עלינו את פניני בינתך. אז גם זה לא קרה. 

אז היו לי כל מיני אופציות. סך הכל יכלתי לא לעשות כלום ולהסתפק ב-MA, שזה די סביר בהתחשב בזה שקריירה אקדמית זה משהו שאני קצת מאוד קשיש בשבילו. יכולתי להשלים כתיבה של כמה דברים שאני עובד עליהם בבת אחת. - ספר הילדים. דאהר והזומבים. הזומבים בלי דאהר. איזה תסריט שאני באמצע ועובד עם חברים ונורא נהנה. עוד משהו בלשי שקצת מתחיל ולא יודע אם יתפוס נפח או לא. - וזה היה לוקח שנתיים שלוש עד שמשהו יתפוס נפח ויצא מזה ספר או משהו. כרגיל אצלי. ככה אני עובד. אבל הג'וק לא עוזב, ואני ממש מרגיש שהלימודים במסגרת מאורגנת חסרים לי, ושהאינטראקציה עם העולם האקדמי זה בשבילי מאסט. אה... ולא רוצה להשוויץ, אבל בדרך כלל אני יכול גם וגם. זו שאלה של מינון.

אז היה את כל הסיפור עם כנס פרחי המחקר. ויצאתי ממנו די בדיכאון כי כולם שם היו נורא צעירים עם חלב על השפתיים, ונורא נמרצים ועתידם עוד לפניהם וכזה. אבל יצאתי מאיזה הרצאה שם עם בומבה רעיון פצץ לדוקטורט. והחלטתי וזהו.

כתבתי מייל למרצה בכיר במשפטים בחיפה שאני נורא רוצה שהוא ינחה אותי והוא אופטימלי מטעמי מכל מיני בחינות, ושלחתי לו קורות חיים באנגלית וחצי עמוד על מה שאני רוצה לכתוב (שלושה ניחושים. ארבע אותיות. מתחיל במ' נגמר בט'. בין הפותרים תוגרל חופשת סוף שבוע בבית הדין השרעי) והוא לא אמר 'לא' אלא שהוא קורא וייתן בקרוב תשובה. 

אז לא חיכיתי. הזדמנתי ביום ד' לחיפה במסגרת הדבר הגדול האחר שקורה ואני לא רוצה לכתוב עליו כאן, אבל כולכם יודעים מה זה, ואחרי שעשיתי את הדבר שאני צריך לעשות, קפצתי לאוניברסיטה. הרעיון היה לאתר איזה ספר של עדי אופיר שאני צריך כדי לסגור פינה בהצעה של הדוקטורט. אבל הספר היה אלקטרוני ולי אין סיסמה. - דרך אגב זו בעייה שצריך לחשוב איך לפתור, כי הפיטמה היפה של המאמרים והספרים שיכולתי לינוק ממנה באופן מקוון בטח נסתמה כשסיימתי את ענייני עם הפתוחה - אחרי כן נכנסתי סתם, במקרה, למשרד לתארים מתקדמים בפקולטה וישבתי שם שעה עם הרכזת, והיה סבבה. היא מאה אחוז, הרכזת. באמת! נורא עניינית ואדיבה ותומכת. 

אז אני כנראה אצטרך קורסי השלמה כי התואר שלי לא משפטי. אבל זה לא נורא כי זה קטן עלי. כאילו עוד שלושה קורסים במשפטים. עשינו דברים יותר קשים. אנחנו, התותחנים. ויש המון טפסת שצריך למלא, ומכתבי המלצה, ואללה יודע מה עוד. וקורות חיים בעברית ובאנגלית, ולארגן שלושה עותקים של התזה, וזו דרך ייסורים ארוכה, אבל סוף סוף יצאתי לדרך.

כרגע, בלי מנחה, זה פול גז בניוטרל. אבל אני אופטימי שאמצא מנחה. אם המרצה שפניתי אליו יסכים, זה יהיה הכי טוב. אם לא - נתחיל בשתדלנות. אני מבין מכל מיני דוקטורנטים שזה החלק המעצבן והמעייף בעניין, אבל אני כה רהוט ועיני כה נאות, שאיש לא יעמוד בפני קסמי. וסך הכל הרעיונות שלי לדוקטורט זה משהו חד פעמי שאסור לעולם האקדמי לוותר עליו. באחריות. נסו ותיהנו.

אז בדרך כלל כשאני מחליט משהו מהסוג הזה זה קורה. אני לא רוצה לפתוח פה לשטן, ועוד במקום כל כך פומבי. אבל אני די אופטימי שסמסטר א 2014 ימצא אותי בקורסי השלמה של הפקולטה לקראת לימודי הדוקטורט. זו גם פגיעונת קטנה באגו, ודי מיותר, ואני מתכוון לבקש פטור כי אני עורך דין פעיל כבר עשרים שנה, אבל איך שאני מכיר מנגנונים ביורוקרטיים וועדות, זה די גזירת גורל. אז עכשיו יש לי קלסר גדול צהוב ומלא טפסים שכתוב עליו 'דוקטורט' ולכתוב את המילה הזו זה הדבר הכי כיפי שעשיתי בשבועות האחרונים. 

למה אני כותב את זה? כי מאיזו סיבה אני נורא מתרגש. כמו כיתה א' כזה. כמו הילד הקטן שקונים לו ילקוט ביום שלפני תחילת הלימודים. ואתם כל כך מתוקים וסבבים ומאממים שאני חייב לחלוק אתכם את זה. כמה הערות פרסונליות - אבו אבשלום לא לפחד. אני חזק בעניין שלנו. יהיה תסריט! כל החבר'ה מהטרקלין שקוראים את הדבר הזה - הצעות וטיפים והערות יהיה דבר נורא נחמד, במיוחד אם אצטרך לחפש מנחה. הנה - חסכתי טלפון לכל אחד מכם בנפרד. 

יש עוד כמה פוסטים בצנרת. משהו על בנט ושלי יחימוביץ', ואיך האינטרס של הבית היהודי בבחירות האלה תואם במאתיים אחוז את זה של שלי, ועוד משהו על תקליט מה זה מאמם ששמעתי של שלום גד והיהלומים. ומחר אצלי בבית בשמונה וחצי חוג בית עם חבר הכנסת המאמם בטירוף דב חנין. אבל החלטתי לכתוב על הדוקטורט כי זה מאוד בוער לי. סך הכל עכשיו יום שישי. ארוחת צהריים קלה ואחרי כן בישולים, והתפילה והשירה והרינה בבית הכנסת בכרמיאל. את האופניים עשיתי בבוקר איזה שלושים קילומטר, כי ידעתי שמחר תהיה סופה רצינית וייתכן שלא אוכל לרכב. קצת גיוונתי והסתובבתי לא רק בחוף בצת אלא בין הכביש של בצת לכביש 4 באזור של המפעלים האזוריים ובית ספר השדה. היה גם איזה קילומטר על כביש ארבע עצמו וזה היה מפחיד ברמות, ואני לא חושב שאני רוצה לעשות את זה עוד הפעם. רק אם מאוד יתחשק לי המסלול הזה כי זה ממש מקום יפה. אולי ירד כאן שלג? הייתה שנה או שנתיים בעשרים שנה שאני גר כאן שירד שלג. לא אתנגד לעוד שנה כזו. שבת שלום!