הבלוג של אבו אלמוג

הבלוג הזה ימשיך במסורת הנבואה שניתנה לאבו אלמוג מאבותיו אדמו"רי סטרעטין. גוש הימין הולך להרכיב את הממשלה הבאה. ראש הממשלה הבא יהיה ביבי נתניהו. אנשי המרכז מלפיד ועד מפלגת העבודה יחברו לממשלתו בזה אחר זה. סגור חתום ומנוי. אין דרך לחמוק מזה. כה אמר האדמו"ר הזקן מסטרעטין בשבתו במתיבתא הרעפארמית בסח'נין שעל נהר החילזון.

אז זהו? בשביל זה עבדנו? הזענו? רצנו? עשינו חוג בית עם דב חנין ורצנו בשמונה בערב למכולת בעראבה לקנות בורקס טרי ושתיה קלה? כתבנו פוסט אחרי פוסט? ראינו את התשדיר הזוועתי של מפלגת הכלכלה?

כנראה שכן.

בואו נלך שנה וחצי אחורה. היה J14. הייתה תחושה של מהפכה באוויר. צעדנו. הלכנו. גרנו באוהל (טוב, חלקנו גר באוהל) צעקנו "הון שלטון עולם תחתון" ו"יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". ומה? טרכנטברג? אפילו גם זה לא.

אז מה יצא לנו מזה? נכון. יש את סתיו שפיר שתיכנס לכנסת וזה מעולה, ויוסי יונה במקום כמעט ריאלי וגם זה סבבה. יש רשימה צעירה ויפה בעבודה. במרצ הכל סבבה, אבל היה סבבה גם לפני, וחד"ש אותו דבר, לא משהו אבל זה מה יש. יש אחרים שניכסו את הדגל שלנו. יאיר לפיד מנסה לגזור את הקופון, עם הטייקון דה לה שמאטע יעקב פרי במקום ריאלי. יש עוד שמדברים גבוהה גבוהה על ערכי קיץ 2011. הם לא יקדמו את הערכים האלו בסנטימטר. לא לשם כך צעדנו. לא לשם כך מחינו. הכל יהיה כמו שהיה. שלטון הון, פערים, כיבוש (הולכים ביחד. בלתי נפרדים, שלי. אי אפשר אחד בלי השני. את כולם צריך למוטט.) סדנא דארעא חד הוא.

אז מה? לא להצביע? חס וחלילה. להצביע, ולהבין שהקול חייב ללכת למי שישמיע קול רם וברור כנגד הכיבוש, שלטון ההון והפערים החברתיים. וקול רם וברור נגד נשמע רק ממקום אחד - מהאופוזיציה.

ולהבין שיש תהליכים היסטוריים שמתבטאים רק ממרחק של זמן, שפורחים באיחור, שלא מתבטאים באופן ישיר בהצבעה בקלפי.

נובמבר 1959. בן גוריון בשיא כוחו. מפא"י זוכה ב-47 מנדטים. המפלגה והמדינה הן רכושו האישי של אדם אחד. דוד בן גוריון. הוא אמנם לא פורט את הרכוש הזה לממון ולהון, כמקובל כיום בקרב מנהיגי אקירוב למיניהם, אבל מילתו היא חוק. אין לו מתחרים. בפינה הצדדית של הכנסת יושב עלוב, מושפל, פאתטי, חבר הכנסת היושב ליד חבר הכנסת באדר. ינואר 1961. שנה וחודשיים לאחר מכן. דוד בן גוריון מגיש את התפטרותו. אמנם תהיה עוד ממשלת מעבר, ויהיו עוד בחירות שבהן ינצח, אבל הדברים אינם כשהיו. בתוך הניצחון האדיר נזרעו זרעי התבוסה. נזרע ההיבריס. אחרי 1960 שלט בכיפה מושג שאיש לא הכיר ב-1959. "הפרשה". זו תמשול בכיפה במשך העשור הבא. תגרור את בן גוריון ואת מפא"י לפיצולים, סכסוכים אישיים, שקיעה אישית ופוליטית. 1977 נולדה ב-1959. נכון, לקח 18 שנה, אבל זה הגיע.כי ההיסטוריה כיוונה לשם. מי שהצביע ב-1959, לא חשב על הבחירות של 1961. מי שהצביע ב-1961 לא דמיין את 1977. אבל 1977 באה. כי היא הייתה חייבת לבוא.

קיץ 1968. צרפת במהומה. הסטודנטים מפגינים. מהפכה של ממש. דה גול מכריז על בחירות בלב כל המהומה. הארי הזקן שולט על העם הצרפתי כעשור, מאז הכרזת הרפובליקה החמישית, במהלך שהיה קרוב להפיכה צבאית. משטרו של דה גול הוא ממשל מיושן, שמרני, קופא על שמריו. משטר המנוגד לכל מה שהסטודנטים יצאו לרחובות עבורו. האווירה היא אווירה מהפכנית. ברור לכל שהפעם זה יקרה. הפעם יודח השמרן הזקן. הפעם יוזרם דם חדש לפרלמנט. זה לא קרה. הבחירות ביולי 1968 מהוות תבוסה אדירה למפגינים ולכל מה שצעדו עבורו. הגוליסטים זוכים ב-358 מתוך 487 מושבים בפרלמנט. רוב עצום. להלכה יכול דה גול להמשיך ולשלוט. הוא קיבל את המנדט מן העם. כעבור פחות משנה, ב-28 באפריל 1969 הוא נוחל תבוסה במשאל עם ופורש. האיש שהיה בשיא כוחו אך שנה לפני כן, הבין כי זמנו חלף.הוא הבין זאת אפילו שהבוחרים לא הבינו זאת.

חורף 2013...

כן. יש תהליכים שלוקח להם זמן. אך ההיסטוריה אינה חד ממדית. היא לא מתבטאת בדפוסי הצבעה בבחירות. היא מתבטאת בתודעה. בהבנה. הערכים של קיץ 2011 לא יתבטאו בקלפי של 2013. זו תשדר, כהרגלה בשנים האחרונות, גזענות, פחד, קפיאה על השמרים. אבל הקלפי אינה חזות הכל. יש תהליכים שגם הקלפי אינה יכולה להם. אסור להתייאש. חייבים להמשיך.