הבלוג של אבו אלמוג

הדאהריזם, בניגוד לדוקטרינות אחרות, מתייחס לכל תחומי החיים. גם לאחר שתימצא התשובה לשאלה 'איפה הכסף', או שתבוא על סיפוקה הכמיהה למנהיג חזק לישראל חזקה, או אפילו שתתפוגג האשלייה שיכול להיות כאן טוב יותר, עדיין ישנו מגוון של פעילות אנושית בו יכול הדאהריסט למצוא בדאהריזם הכוונה, הדרכה, ולעיתים נחמה, הרבה מעבר למה שמציעות תיאוריות אחרות כגון הביביזם או תורת הנפתליבאן. לראייה חובקת כל מסוג זה קרא רולס 'דוקטרינה מקפת' ומייד אסר על יישומה בשיח הציבורי, ומכיוון שכך באוניברסיטאות האדירות שתקומנה ברומאנה ובעוזייר ייאסר לימודו של רולס, ובמקומו יטיפו לפוסט-סקולריזם של הברמס המאוחר, אך אנו סוטים מן הנושא.

ומצוות עשה ראשונה של הדאהריזם, היא הטיול ברחבי ארץ הגליל, ההנאה ממראותיו, והחיבור לתושביו. מראותיו הנשגבים של הגליל מעוררים יראה ואהבה אדירה. כל הרואה את הזריחה מעל בקעת בית נטופה (גם אתם תיכף תראו) מתחבר מייד לשורשיו הגליליים העתיקים, ולפיוט של נעים זמירות ישראל - "מה רבו מעשיך, מאוד עמקו מחשבותיך". הדאהריזם, ברוח הפלורליזם האמיתי, מבין גם שאותו אחד שרבו מעשיו ועמקו מחשבותיו יכול להיקרא 'אללה' בפי המושלמים, 'אדוני' בפי הרפורמים, 'עובדיוסף' בפי הש"סניקים, או פסססט בפי החילונים, אך כל אלו חשים את אותו רגש של הנאה אסתטית, כשם שאתה חש אותו. ההנאה מן הנופים המרגשים של הגליל יש בה כדי לחבר את בני האדם, מן האמונות השונות הדתיות והפוליטיות, גם בימים אלו של מלחמת בחירות, מלחמת הכל בכל, וסתם מלחמות.

 כשהגעתי אל הגליל לאחר שהות בת ארבע שנים בירושלים לצרכי לימודים, היה זה לאחר החורף המאמם של 1991 - 1992. אני זוכר שחיפשנו מקום בגוש לגור בו, והשקפנו מאבטליון אל בקעת בית נטופה המוצפת. זה היה מראה מדהים, שחזר על עצמו אחת לכמה שנים. גם השנה הבקעה מוצפת, אם כי נודה על האמת שפחות משנים שבהם היא הופכת ממש לימה כשרק גבעה קטנה, ששמעתי פעם שמכנים אותה "נעל הענק", בולטת מעל פני המים. אני לא חושב שרכבתי בבית נטופה מאמצע דצמבר. כמה הרכיבות האחרונות שלי שם היו בגשם שוטף, ומאוד לא נעימות. הנחתי שהמקום לא ניתן לרכיבה, ובליבי נפרדתי ממנו לשלום עד מאי. בכמה הנסיעות האחרונות שלי באזור, בלילה, ראיתי את הבקעה כמעין ימה מוצפת, כשאורותיה של בעיינה נוג'יידאת מנצנצים מעל המים בחשיכה. זה היה מראה מדהים, אבל הוא גם די אמר לי שאם לא אצליח לחבר מצופים לאופניים, אין לי כל כך מה לחפש שם. אני חבר בקבוצת פייסבוק מאממת שנקראת "צלמי הגליל", והחלטתי לצלם קצת את הבקעה. לפני שבוע בערך, בשיא הסערה, הגעתי, וצילמתי. שמתי לב שהבקעה הרבה פחות מוצפת ממה שחשבתי, ושהשביל המוביל בין מסאלחית לרומאנה נראה בבירור מעל פני המים. מכיוון שכך החלטתי לנסות את מזלי הבוקר, ויצאתי לרכב.

הנוף של בית נטופה הוא הכי מאמם בעולם, וסך הכל דאהר גדל בעראבה, ודי סגור שהכיר את השבילים האלו הכר היטב. אבי סבי, האדמו"ר מסטרעטין ופרובידענץ, גדל בצפת. יש לי תמונה שלו יושב ליד סבא שלו בישיבה בצפת, מתי שהוא בתחילת המאה ה-20. אני די סגור על זה שהוא לא הכיר את בית נטופה. הייתה לו כמיהה אדירה בלב לירושלים, שהוא התיישב בה בסופם של נדודים ארוכים. אני גם חושש שירושלים זו לא הייתה גשמית במובנים רבים, אלא רוחנית. אב סב נוסף, אלתר סג"ל, עזב את הישיבה בטבריה, והלך להיות פחח בכפרי הגליל. כשאני רוכב אני חושב לפעמים עליהם. האם אלתר רכב על חמורו באותם שבילים עצמם? הדרך המובילה בין טבריה לזכרון יעקב יכולה לעבור כאן.  

המראה הזה הוא מאיפה שהוא בירידה מצומת מסאלחית. זה מראה כללי של הבקעה. אני מצלם מטלפון נייד, כך שאני לא יכול לשחק עם עדשה רחבה וכאלה. זה פחות או יותר נותן מושג כללי על השטח. זו שעת בוקר די מוקדמת. השמש זרחה, אבל לא הצליחה לעלות אל מעבר לרכס. השעה האהובה עלי לרכיבה.

כאן כבר הגעתי לבקעה עצמה והתחלתי ברכיבה. זו התמונה מהרגע המדוייק שהשמש עלתה מעל לקו הרכס.

הרכיבה עצמה הייתה מענגת. מזג האוויר היה קריר, לבשתי את מכנסי הרכיבה והטייטס החדשים שגורמים לי להראות גיי פרנדלי, ומאוד נהניתי מהמראה של רגלי החטובות והיפות עטויות בטייטס. סך הכל השביל היה יבש, והרכיבה רציפה וללא תקלות. את הבעלים של הנעל הזו חיפשתי,  אך לא מצאתי אותו. ייתכן שזהו רוכב קודם שניסה לרדת מהשביל.

הנה עוד אחת בערך מאותו מקום. שימו לב לשמש המשתקפת בימת בית נטופה. מ א מ ם.

הרכיבה הסתיימה בשלום, אחרי כשעה וחצי נינוחות מאוד וכייפיות. כתמיד, שמחתי לראות את המכונית שלי במקומה. זה לא כל כך מובן מאליו. גם הנוף במקום שחניתי שווה תמונה. הגדרות המובילות לעומק התמונה, מזרחה, הן כמובן המוביל הארצי. 

הנסיעה בחזרה דרך עראבה הייתה מדכדכת משהו, כי המקום היה כולו מוצף בדגלים של המפלגות, שהזכירו לי דברים פחות מרגשים כמו הבחירות ביום שלישי, וכיצד להתמודד עם עוד ארבע שנים (מובטחות. בפועל הדבר הזה יקרוס בתוך שנתיים. מילה שלי) של ביבי וכאלה, מה שהוריד אותי מן הגבהים הנשגבים של נופים וזריחות אל המציאות היומיומית הלא מי יודע מה. עראבה היא שטח מלחמה בין הדגלים האדומים של חד"ש והדגלים הכתומים של בל"ד. בסח'נין נוכחות יותר מורגשת של רע"מ תע"ל, כפי הנראה בשל מועמדותו של בן המקום, ח"כ מסעוד גנאים במקום ריאלי ברשימה. טוב. אם כל מי שתולה את הדגלים גם יילך להצביע, וייקח איתו את אמא, דודה, סבתא, ובן הדוד עארף שלא רוצה לצאת מהבית, אז אולי יהיה גם לי וגם לו יותר טוב.

שבת שלום לכולם!