הבלוג של אבו אלמוג

אומרים שהולכת להיות שבת קרה. ביני ובין עצמי אני חושב להיפרד מהאופניים בסוף השבוע הזה. חזרתי עכשיו מהליכת הבוקר והידיים שלי כל כך קפואות שאיני יכול להקליד. ועם כל הזמן שביטול הרכיבה לחוף בצת בשבת מוסיף לי - סדר גודל של שלוש וחצי שעות, השעה הזו היא פחות או יותר השעה וחצי האחרונה שיש לי לכתוב את הפוסט הזה. בערב יש תפילה מיוחדת עם החברה של נצ"ר (נוער ציוני רפורמי), יש לי תיק לעבוד עליו בשבת לקראת דיון משמעותי ביום ראשון, ואני צריך לחשוב איך אני מביא את האוטו לפאיז שיתקן את המניפולד שכנראה פרש לעולם שכולו גרוטאות ברזל. נצ"ר מבחינתי זה כמו האימפריה הרומית הקדושה, האייל הקורא האירי, או סדר דין מקוצר. בקיצור החיבור שלי לנוער - ציוני - רפורמי - הוא לא מובן מאליו בכל אחת משלוש הקטגוריות שמרכיבות את ההגדרה. אבל יש להם מין שיק אמריקני כזה, והם יכולים להפוך את התפילה למין חוויית גוספל כזאת, ואחת לכמה זמן זה יכול להיות משעשע. 

אולי זה לא זמן טוב לכתוב בכל אופן. אני קצת מדוכדך, חורף וכאלה, כתבתי אתמול פוסט ענקי ומגובש מאוד על 'כבר חלפו הימים' של זוהר, ואז גנזתיו. הוא נכתב אחרי שלוש שעות של נסיעה מהקריון לאשחר. הייתה תאונה קטלנית בצומת כאוכב. הקפתי את העולם ונסעתי דרך צומת יבור. בדיוק התהפכה משאית באחיהוד. לא אלמן ישראל, ונסעתי דרך כבול. כשהתחברתי לכביש הראשי בשעב גיליתי שמשעב לפאקינג משגב זה פקק אחד ענקי. כל פוסט שנכתב אחרי החוויה הזו הוא בזבוז של זמן. פוסטים טובים נכתבים מתוך שלווה אולימפית של הפילוסוף היושב והוגה בהוויות העולם, ולא מתוך זה שאתה רוצה נורא לצאת ולחנוק באופן אישי את מי שיושב במכונית שלפניך.

אפרופו פילוסופיה, תחרות הגילדענע בלאג נמשכת. כולם אומרים לי שהבלוג של 'אני לא הייתי מעז' הוא נורא עמוק ומגוון ולא פוליטי, ולא ממש דומה למה שאני עושה כאן. את הבלוג של בני איני מצליח לקרוא. הוא מנהל שם דיאלוג לא ממש קוהרנטי עם קוראים קבועים, ויש שם בדיחות פנימיות שמי שלא מנוי על הבלוג כבר עשרים שנה לא יצליח להבין. אבל אני לומד. החלטתי לגוון. לא עוד יאיר לפיד! בעצם לא רק יאיר לפיד. פילוסופיה, מוזיקה, והרהורים אישיים. עם ממתק אמיתי בסוף. לבני יש פינות. נאמץ את זה, ולו לפוסט הזה. הייתרון הוא שאם אתם רואים "פינת המילט" וכבר יצא לכם מכל החורים, או "פינת רוברטו בולניו" ואין לכם עניין בסופר הענקי ביותר שהצמיחה המאה ה-21 (בצ'ילה, לפחות) אז אתם יכולים לדלג הלאה. 

פינת האקטואליה - כי חייבים. כי אני 'בלוג דעה'. בקיצור, אין לי הרבה מאוד מה להגיד על סוריה והמשא ומתן הקואליציוני וכל זה. נראה שהולכים להיות ימים קשים. וכל מה שאני יכול לעשות זה לחזור על התפילה הכנה לשלום המדינה 'ותן חכמה ובינה לזקנינו ולשרינו', ואז להזכר שהזקנים והשרים שמדובר בהם זה יאיר לפיד וביבי, ואשקרה ברק עוד שר הביטחון עד הקואליציה החדשה ועד בכלל, ואז אני פשוט יורק הצידה, ורץ למצוא את הממ"ד הקרוב.

פינת הדוקטורט - כולם הזהירו אותי, וזה גם הריח ככה בהתחלה, שלמצוא מנחה זו הבעיה בהתחלה של הדרך. טוב. אז זה הלך בקלות יחסית - טפו טפו טפו - והבעייה היא עם הרישום במוסדות הנורא יבשים של האוניברסיטה. אני סוחב אחרי שני פשעים נוראים. האחד הוא ציון נמוך בתואר הראשון, והשני שהתואר השני שלי לא ממש במשפטים. אז זה ידרוש כנראה ועדה, שתקבע לי קורסי השלמה. מסתמן קורס של המנחה שלי ממש על קאנט. סמינריון כנראה על הגנת הפרטיות, וקורס על תורת המשפט עם שולמית אלמוג, שאני נורא אוהב. אם זה יכשיר אותי להיות מועמד ל-Dr. Jur אני לא יודע, אבל החלטתי לקחת את זה בסבבה. זה נותן לי עוד חצי שנה לגבש את הצהרת הכוונות לדוקטורט. כולה מסמך של שישה עמודים, אבל זה הבסיס שאני הולך לבנות עליו. העפתי כבר את כל הנגיעות בסוציולוגיה ששיעשעו אותי נורא בכתיבת התזה. בורדייה וכאלה. נורא משעשע להתעסק עם זה, אבל בהקשר הנוכחי של משפטים / מדע המדינה, זה אינטרדיסציפלינרי מדי. אני מתרכז בנסיון להגיע לגדוילים באמת וליישם את תורתם. למשל אתמול קמתי וגיליתי איך להכניס את רולס לדוקטורט. וזה משעשע כי אני מכיר את רולס לא רע, ובכל אופן לא הזכרתי אותו בתזה ולו במילה. עכשיו רק צריך למצוא פינה קטנה להברמס, ואיזה ציטוטון מז'יז'ק ואנחנו מסודרים. אה, וכל זה בהקשר של בג"צ 164/97 קונטרם (ע"ר) נ. משרד האוצר - המכס והמע"מ. משפטנים צריכים את זה. משהו ככה יבש מאוד. כמו מדבר סהרה בקיץ. מס - ערך - מוסף. יש במילים האלה איזה יובש אינהרנטי. משהו שקשה להסביר. והשבירה שלהן לראשי תיבות בנות שלוש אותיות מסמלת כל כך הרבה! בקיצור, אני תוסס מרעיונות. דרך אגב הכותרת כבר כמעט מבושלת. מסתבר שהריבונות של המדינות התגבשה ב'שלום וסטפליה' מ-1648. מכיוון שהדוקטורט אמור להסביר, במילים פשוטות, ששיטת המילט היא פגיעה בריבונות, אז הכותרת המתבקשת היא - "מריבונות לרבנות: וסטפליה 1648 - עפולה 1948". לא פגז? כנראה שלא. נמשיך הלאה.

פינת הממתק האמיתי לסיום - טוב. הפוסט של אתמול על זוהר נכתב כחלק מסדרה מתוכננת של פוסטים שנקראים 'עם אחר, בחשאי', שסקרו סקירה היסטורית ומדעית את כל השירים בז'אנר הלא מוערך מספיק של 'תפסתי אותה עם החבר הכי טוב שלי במיטה'. לא שזה משהו רלוונטי, חלילה. הקידושין הנוכחיים שלי כה מושלמים, עד שמעולם לא עבר בראשנו ולו הרהור של חטא, שלא לדבר על מעשה. זו סתם ביצה עכורה שאני אוהב לשכשך בה מדי פעם. אז כמובן שבסקירה הופיעו קלאסיקות כמו 'היי ג'ו'' של המנוח הנדריקס, או "שמעתי שמועה" של המנוח מרווין גיי, וכמובן "לוויין האהבה" של לו ריד - אבל המתוקים באמת הם הפחות מוכרים. אני נורא מחזיק למשל מ"Somethin' goin' on" של דם, יזע ודמעות, שאף אחד לא מכיר חוץ ממני, כי זה קטע של איזה עשר דקות שאף פעם לא משמיעים ברדיו, למרות שזה אחד הבלוזים המגניבים ביותר שברא השטן. אז אחד היפים מהפחות מוכרים הוא "Come up and see me" של סטיב הארלי. טוב, ההארלי הזה היה חלק מהזוועה של הגלאם רוק בשנות השבעים, עם להקת הקוקני רבלז. מי שיראה את הקליפ שלו יבין בדיוק במה מדובר. זה לא מגיע לרמות של דייוויד בואי עם התחפושות, אבל כל הלבוש, וההעמדה, והתספורות... נורא. אכן תמונות קשות. אבל המוזיקה עצמה לא רעה. אלוהים יודע מה הבחורה עשתה לו. אבל שימו לטון הציני של הדברים, לדרך שהוא מתיז את המילים (הוא לועס מסטיק או שנדמה לי) ואיך הוא מבטא את המשפט "Lies. Lies. So many lies" הוא היה שם. סגור בדוק וחתום. שיר די מגניב, עם המקהלה של ה"שללללל" וה"פפפפפפפ" ברקע. שרד לא רע כמעט ארבעים שנה. קלאסיקה.

דרך אגב, הבחור הנחמד שמופיע בהתחלה עם הגלימה הירוקה זה ג'ימי סאוויל, שהיה במשך עשורים כוכב על בטלוויזיה הבריטית, ולאחרונה, אחרי שהוא מת, הסתבר שהוא היה אנס סדרתי, שניצל את הכוח שלו אל מול נערות צעירות. מי שייכנס לדף של הקליפ ביוטיוב יקרא שם דיון מעניין בנושא בהערות. זה נותן איזה טוויסט אירוני לשיר מלא אירוניה מלכתחילה.

אז בקיצור, תתעלמו מכל מה שסביב ותהנו משיר מעולה. ממתק אמיתי. שבוע טוב!