הבלוג של אבו אלמוג

ש' בהשתלמות באילת, אלמוג בצורית אצל חברה. איזה הזדמנות טובה יותר יש לקחת את פלג לקולנוע? כשהייתי ילד הייתי הולך הרבה עם אבא שלי לקולנוע. זו הייתה חוויה מעצבת, בסופו של דבר. בקריאה קיבלתי ממנו הרבה עידוד, אבל בשלב מוקדם מאוד די סטיתי מהטעם שלו. במוזיקה - אני שומע והוא לא. אבל בקולנוע, נשארתי די תקוע איתו. העדפה לקולנוע מיין סטרימי אמריקאי קלאסי, עם דגש על יוצרים משנות השבעים - קופולה, סקורסיזי, ארתור פן, פולנסקי, עם גיחות להוליווד הגדולה של שנות הארבעים, או לאולפני אילינג הבריטיים בשנות החמישים. נכון, יש דברים שאני רואה והוא לא, כמו אלמודובר - אני מעריץ שוטה, ואני מוכן להתערב שהוא לא ראה ולו אלמודובר אחד, או החיבה שלי לאינדים אמריקאיים משנות התשעים המוקדמות, כמו שני ההאל הרטלים הראשונים, או הג'רמושים הראשונים, מורשת ימי כסטודנט עליז בירושלים באותה התקופה. אבל באופן בסיסי אנחנו משדרים שם על אותו גל. אבל לקחת את פלג לקולנוע, זו משימה קצת יותר מורכבת. הוא הרבה יותר עצמאי וביקורתי ממה שאני הייתי, יש לו טעם מאוד מובחן ותחומי עניין שונים במובהק משלי בכל דבר ועניין.

אני ואבא היינו הולכים אחת לשבוע לאחד מהסרטים שהיו מציגים באחד משני הקולנועים בעפולה "נווה אור" או "קולרון", ובקיץ לקולנוע "קייצי" שהיה בלי גג, הציג חודשיים בשנה, ונתן בעיקר קלאסיקות הוליוודיות עתיקות. מסורת מוזרה הייתה להציג את 'הגנב מבגדד', הקלאסי של קורדה (1939?) במוצאי יום כיפור דווקא. היום העניין קצת יותר מסובך. הבחירה היא רבה יותר, כל קולנוע מציג בין שבעה לעשרה סרטים, והיציאה היא נדירה יותר. את פלג אני לוקח לקולנוע אחת לכמה חודשים. אני ואבא היינו יוצאים מהבית, והולכים חמש דקות ברגל. כדי לצאת עם פלג צריך לתכנן, למצוא הזדמנות, ובאופן בסיסי לנסוע בין חצי שעה לשעה רק כדי להגיע לקולנוע. 

המבחר הוא לפעמים בעוכרינו. מבין מה שמציג, פסלתי מראש קומדיות. אלו נוטות להיות מאוד וולגריות ולעסוק בעיקר בסקס. אין לי בעייה עם זה, שייצא גבר, אבל שיראה את הדברים האלה עם החבר'ה ולא איתי. סרטי פעולה גם נפסלו, מסיבות דומות. הוא גם פחות נמשך אל הז'אנר. 'לינקולן' יכול להיות אופציה, אבל נראה היה לי ששנינו נשתעמם. נשארנו עם 'עלובי החיים' ו'חיי פיי'. את הספר 'חיי פיי' הכרתי, כי הוא יצא בהוצאה שלי וקיבלתי אותו פעם מתנה לאחד החגים (הם יודעים לפנק את הסופרים שלהם זב"מ, זה ייאמר לזכותם). גם את עלובי החיים היכרתי. אנג לי קצת מרתיע, כי סך הכל לא אהבתי עד היום שום דבר שהוא עשה, ולא היה נראה לי שיש לו איזה אמירה קולנועית ייחודית. הוא נראה לי מין שכיר חרב שמסוגל לעשות כל דבר, בלי יותר מדי נשמה. עם המעבר המשונה מדרמת מעמדות בריטית במאה ה-19, להומואים במערב הפרוע, ומשם לסרטי פעולה הונג קונגים וחוזר חלילה. כך שבתחילה נטיתי לטובת 'עלובי החיים', עם האפשרות יוצאת הדופן לשמוע את ראסל קראו שר. אז הרצתי את זה בפייסבוק, וקיבלתי המלצה חד משמעית על 'חיי פיי'. מסתבר גם שפלג ראה טריילר והתלהב, ושאמיר ש', שהוא צרכן התרבות המעמיק ביותר שאני מכיר, ראה את הסרט וממליץ בחום. נפל הפור, אם כן. חיי פיי בתלת מימד.

סרטי תלת מימד באים בגלים. שני הגלים הראשונים היו בשנות החמישים עם סרטי אימה זולים בנוסח "היצור מהלגונה השחורה". ובשנות השמונים עם סרטים כמו "מלתעות 3D". אוואטר אחראי לגל האחרון, שהתחיל מתי שהוא בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית. סך הכל הטכנולוגיה לא ממש מוצלחת. היא לא השתנתה מבחינת הממשק באופן בסיסי. הסרט מוקרן באופן שאם מסתכלים במשקפיים מיוחדים אתה יכול לראות אותו במעין שלושה ממדים (התחושה היא לא של עומק ממש, ברוב המקרים, אלא שהסרט מתרחש על כמה וכמה משטחים דו ממדיים בו זמנית. לפעמים משהו פורץ מעומק התמונה לכיוון הקהל. זה מה שעושה את זה מושך מאוד לסרטי אימה). זו לא דרך נוחה לראות את הסרט, והכרטיס עולה יותר כי אתה קונה את המשקפיים. זו הסיבה שזה עלה ונפל שלוש פעמים, ואני די מחכה שהפעם השלישית תיפול גם היא.

בפעמיים הראשונות זה הלך לכיוון של אימה. זו גם הסיבה שזה נפל. במאי אימה הם במאים גרועים, הסרטים בדרך כלל פונים לקהל מצומצם (מוגבלים דווקא בגילאים הקריטיים של בני העשרה המוקדם, כמו פלג עכשיו) ואחרי פעמיים שלוש שהטריק של חפץ או משהו שקורה במפתיע מעומק המסך לכיוון הקהל מתרחש, אתה מאבד עניין. הצופים הראשונים בקולנוע נסו בבהלה כשהרכבת נעה לכיוונם על המסך הדו ממדי, הלא צבעוני והאילם. אותו אפקט צריך להיות מוגבר לצופה של ימינו, שמבין כבר שמה שקורה על המסך לא יכול להשפיע עליו באולם, אבל אחרי כמה פעמים הוא מבין את הטריק. האפקט של ה'ואו' עובד בדיוק פעמיים. 

בסיבוב הנוכחי הוליווד המיין סטרימית ניסתה לאמץ את תלת המימד. זה מובן מאליו. התחרות עם ערוצי הכבלים הביתיים ועם המחשב כמעט והרגה את הקולנוע. צריך סיבה לצאת מהבית ולשלם על מה שאתה יכול להוריד במחשב בחינם, או לחכות חודשיים ולקבל באותה איכות בחינם ב'מערכת הקולנוע הביתית' בטלוויזיה הפרטית שלך ממש. מישהו החליט שהסיבה הזאת היא שבקולנוע אתה יכול לראות את זה על מסך מאוד גדול ובתלת מימד. זו סיבה לא רעה. השאלה מה אתה עושה עם זה. אז השימוש הראשוני הוא בספקטקלים. אוואטאר היה ספקטקל. סצינות קרב ענקיות. טופוגרפיה מעניינת של כוכב זר. זה כנראה עובד עם סרטי פעולה, גדולים מהחיים. אז ראינו כך גם את 'זעם הטיטאנים', 'ספיידרמן המופלא', 'הארי פוטר ואוצרות המוות' וכאלה. לאחרונה את 'ההוביט' שעל אף היצירה המינורית מאוד והמהורהרת כמעט שהוא מתבסס עליה, נמתח ונמשך והפך לסידרה של שלושה סרטים עתירים בקרבות המונים בין אורקים וגמדים, מה שמאוד עובד בתלת מימד.

אז כאן יש שתי בעיות. ראשית, טכנולוגיה חדישה צריכה להיות טובה לכל סוגי הסרטים. כך בצבע או בקול. טכנולוגיה שטובה רק לסרטי פעולה אבל לא טובה לסצינות רומנטיות היא בעייתית. שנית - אין כמעט הבדל (פרט לחוויה של ה'וואו' שגם היא מאוד נשחקת אחרי שניים או שלושה סרטים כאלה) בין סרט תלת מימד, לבין אותו סרט עצמו בבית בטלוויזיה דו מימדית רגילה. קפיצת האיכות שיש בין הסרט המדבר לסרט האילם, למשל, לא מתרחשת כאן. הסרט לא שונה באופן מהותי. נוספת לו שכבה של ברק חיצוני שהוא יכול בהחלט להחזיק מעמד בלעדיה. צ'פלין ראה בראינוע אומנות העומדת בפני עצמה, ושונה מהותית מהקולנוע. לא כולם שותפים לראייה הזו. אבל הממד של הקול הכניס משהו שונה בתכלית לקולנוע. הוא הפך את החוויה לשונה באופן מהותי. אין את זה בתלת מימד. זה אותו סרט. רק החיצים של האורקים מתעופפים מצד לצד על המסך כשאתה רואה את 'ההוביט' בטלוויזיה, ולא עפים ממש לכיוון שלך. ביג דיל.

מה שאנג לי עשה הוא לתת את השוני. לעשות סרט תלת מימד שיהיה שונה לחלוטין מסרט דו ממדי, ושיצדיק את השימוש בטכנולוגיה הזו. וזו הגדולה של הסרט. קשה לי לדמיין את 'חיי פיי' בדו ממד. כן, יש רבים שיראו אותו כך, בטלוויזיה או במחשב. זה לא אותו הסרט. הם לא יחוו את החוויה שאני חוויתי אתמול.

הספר עוסק באופן בסיסי בנער שניצל מטביעה של אוניה שהובילה בעלי חיים, ומוצא עצמו על סירת הצלה עם טיגריס. הספר עצמו כולל אמירות פילוסופיות ודתיות מפוקפקות למדי (ניו אייג' רחמנא ליצלן) כאשר הגיבור ההודי (כבר מסריח מניו אייג' ותסלחו לי) הוא מין טיפוס כזה שמלמד קבלה באוניברסיטה, אבל הוא גם נוצרי, מוסלמי והינדואיסט מאמין. הסרט לוקח את זה עוד קצת, ומאכיל אותך בכפית באמירות הדאיסטיות של הספר, כאשר המטרה המוצהרת היא לגרום לך להאמין באלוהים. נו שוין... נשים את כל זה בצד. זה לא צריך להפריע למה שהוא בעיקר חוויה אסתטית מהמעלה הראשונה.

אדם ונמר על סירה בים יכול להיות משהו משעמם, סטאטי כמעט. יכול להיות קלישאי. יכול להיות כל מיני דברים. אנג לי לקח את הדבר הזה והפך אותו, באמצעות תלת המימד לחוויה ויזואלית ואסתטית יוצאת דופן. בסך הכל יש לנו חמישה משטחים. הים העמוק, קרוב לפני המים, פני המים עצמם, מעט מעל לפני המים, והחלל הרחב שמעליהם. אנג לי מצליח, בתנועת מצלמה חכמה, ובחוש ויזואלי מהמם, לקחת את המשחק הזה בין המשטחים, להעביר אותו לתלת מימד, ולעשות ממנו סרט מדהים. קשה להסביר למי שלא ראה, אבל סצינות כמו זו שבה הגיבור קופץ מהסירה, צולל אל מתחת לפני המים, ומציץ ורואה את הספינה הטבועה במעמקים, הן סצינות מרהיבות, מעוררות מחשבה, היוצרות, לדעתי, את ההבחנה בין תלת מימד ודו מימד. לא ניתן להעביר את הסצינות האלו בקולנוע דו ממדי. הן תהיינה משהו שונה מהותית. אנג לי הוא קפיצת האיכות של הקולנוע התלת מימדי.

אה... וגם פלג נהנה, מאוד. ניסיתי לדבר איתו קצת כדי לראות אם הוא קלט משהו מהמסרים הפילוסופיים של הסרט. הם עברו לידו, וזה טוב, כי אני לא מת על ניו אייג', ורוצה לשמור את הבית שלי, לפחות, נקי ממנו עד כמה שאפשר. אבל האסתטיקה של הסרט עוברת לכל הגילים ולכל הקהלים. אגב, הסרט מוגבל 12 ומעלה. לא שזו הייתה בעייה גם לפני חודש כשהיה בן פחות מ-12. כבר הלכתי איתו ל'דיקטטור' של ברון כהן שהיה מוגבל 16 ומעלה. אבל זו בעיקרון חוויה אסתטית מעניינת ומרתקת, שעובדת על ילד בן 12 ועל קשיש סיעודי בן 45, ואני ממליץ עליה בכל פה.

ש' חוזרת ביום שלישי. את היום אקדיש ללימודים עם אלמוג למבחן בהיסטוריה (אני חושב שהנושא הוא ציונות. דווקא יש לי המון מה ללמד אותה על זה אבל אני רוצה שהיא תעבור את המבחן, במערכת החינוך של שר החינוך השובב גדעון סער). פ' המנחה התעוררה ורוצה ממני גם איזה נייר שאני צריך להגיש עד תחילת מרץ. כך שייתכן ששיטת המילט תשלוט ברמה בפוסטים הבאים. לפחות פינקתי אתכם עם קצת תרבות וקולנוע היום. שיהיה לכל הקוראים יום נהדר.