הבלוג של אבו אלמוג

קפיטליזם... נורא ואיום. קפיטליזם ישראלי כולל גם לעיתים מונופול לגוף פרטי. כך היה עד סוף שנות התשעים עם הכבלים. לא הייתה תחרות והם עשו מה שרצו. היישוב שלי (בלב מדינת ישראל!) היה להם קצת רחוק, אז הם פשוט נמנעו מלחבר אותו. וכך הפסדתי את שנות התשעים. לא ראיתי בזמן אמת את סיינפלד או את הניצחון על צרפת בפארק דה-פרנס, ואלוהים יודע מה עוד. ביום שהתחיל הלוויין, הגיעו אלי הצעות החיבור מהכבלים. אבל לא. מי שהשתין עלי בקשת במשך עשור שלם, לא יהנה מכספי. אז אני לקוח של יס, ואתם יודעים מה? לקוח נורא מרוצה. יש תמורה. 'בית הקלפים' למשל.

הסידרה הבריטית היא קלאסיקה שרצה לפעמים בלופ בשבתות בערוץ 23. שווה צפיה. טלוויזיה בריטית במיטבה, בשיא גדולתה. לכן הייתי נורא סקרן לראות את הגירסה האמריקאית החדשה. הסידרה עשתה קצת רעש בזה שהייתה הראשונה שהופקה על ידי נטפליקס, חברה שמספקת שירותי צפיה באינטרנט, ולא שודרה בערוצים הרגילים. לכן מאוד שמחתי כשיס התחילו לשדר את הפרומואים. אני אחרי צפייה בשמונה פרקים מתוך 13, שמשודרים יומית. זו השקעה של שעה ביום, שאין לי כל כך, אבל זה די כדאי. קולטורה, אתם יודעים.

נתחיל מזה - זה לא דומה לסידרה הבריטית. זה לא קרוב לסידרה הבריטית. זה לא מבוסס על הסידרה הבריטית. הדמיון בין הסדרות הוא בערך כמו הדמיון בין קווין ספייסי, שמשחק את חבר הקונגרס פרנק אנדרווד, לאיאן ריצ'רדסון שמשחק את חבר הפרלמנט פרנסיס ארקהרט. האחד קטן, מוצק, בעל רעמת שיער כהה. השני גבוה, רזה, בעל שיער לבן דליל. הסידרה הבריטית הייתה בעלת ארבעה פרקים של 55 דקות, עלילה מהודקת היטב שטסה בלי מעצורים, לאורך מזימה מדהימה, ברורה מאוד, ואכזרית. הסידרה האמריקאית היא בעלת 13 פרקים, שבחלקם הגדול לא מקודמת המזימה, עד שעכשיו, באמצע הסידרה, לא ברור לי אם יש בכלל מזימה ולאן הכל מוביל. האמת, מהתחלה לא היה לי ברור כיצד ניתן לאמץ את הסידרה הבריטית - שעוסקת בהחלפת ראש ממשלה בשיטה פרלמנטרית - לשיטת הממשל האמריקאית בה יש נשיא משוריין היטב לארבע שנים, שניתן להחליפו רק בסגנו. שרשרת המזון האמריקאית לא מגיעה פשוט למצליף סיעת הרוב. צריך אסון של ממש כדי שזה ימונה לנשיא - משהו נוסח מטוס שמתרסק על גבעת הקפיטול והורג חצי מהסנאט (דרך אגב, לתשומת לב מפיקים ותסריטאים מקומיים, המערכת שלנו בישראל בנויה בדיוק להחלפה מהסוג שמתואר בסידרה הבריטית). הפתרון לבעייה הזו הוא נורא פשוט. אין שום קשר עלילתי בין מה שקורה בשתי הסדרות. הסידרה האמריקאית מזכירה קצת את 'הבית הלבן'. במקום שבו הבריטים סירבו לעצור, הסידרה האמריקאית עוצרת, לוקחת נשימה ארוכה, ומתארת לעומק את החיים של הגיבורים, את הרקע המשפחתי שלהם, את הרגשות שלהם. זה לא ייאמר לזכותה. יש פרקים - כמו זה שבו פרנק חוזר לבית הספר שבו למד - שהם פשוט משעממים. 

הנגזרת של זה היא נורא פשוטה. פרנק אנדרווד הוא דמות עמוקה יותר ועגולה יותר מפרנסיס ארקהרט. אבל משעממת בהרבה. ארקהרט בנה הרבה על הניגוד בין החזות החיצונית של איש המעמד העליון הבריטי, משרת ציבור, אריסטוקרט, ובין העובדה שהיה פסיכופט רצחני שבמו ידיו רצח שתי דמויות עיקריות במהלך הסרט. זה לא השאיר הרבה מקום לעומק, אבל זה היה מבריק. אצל אנדרווד עובדים הרבה על הרקע המשפחתי והרגשי, אבל הוא יוצא די משעמם. זה פשוט קווין ספייסי כמו שראינו אותו במיליון תפקידים מ'סוכן סמוי' בשנות השמונים, דרך גלנגרי גלן רוז, לאמריקן ביוטי. דרך אגב, החיבור לדייוויד פינצ'ר, הבמאי, רומז על התפקיד שלו ב'שבעה חטאים'. אבל גם במסגרת הזו של בנאדם שאנחנו כבר יודעים שהוא מאוד מסוכן ומסוגל לכל, הוא לא עושה ממש כלום. עד עכשיו הדבר הכי גרוע שעשה זה לשבור שביתה בכך שהביא את מנהיג השובתים להכות אותו, ואיים עליו שיאשים אותו בתקיפה. ביג דיל. חבר'ה - אנחנו חיים עם עופר עיני. שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותנו. אבל כל שנייה שלו על המסך היא תענוג. כי זה קווין ספייסי. ובכל אופן. שורת המפתח אצל הבריטים הייתה - "You might very well think so. I couldn't possibly comment" ריצ'רדסון היה אלוף בלתת לעשר המילים הללו אינטונציה שהפכה אותן למשפט שונה לחלוטין בכל פעם שאמר אותן, עם דגשים שונים, ורמות עמוקות מאוד של אירוניה וסרקזם. תענוג. ספייסי מנסה את ידו בכך פעם אחת, כמי שכפאו שד. זה לא עובד. זה בדיוק ההבדל בין הסדרות. איך לומר - ההבדל בין ויסקי סקוטי המיושן מזה 15 שנה, להמבורגר. יש זמן ותפקיד לזה וגם לזה. שניהם יכולים לגרום הנאה. אבל המדובר בחווייה שונה בתכלית.

גם השחקנים בתפקידי המשנה עושים עבודה נהדרת. הבחור שמשחק את חבר הקונגרס המכור לסמים, העיתונאית הצעירה (אגב, בסידרה הבריטית המקבילים שלהם נרצחים בידי ארקהרט. האמריקאים פיתחו את שתי הדמויות האלה לעומק, ויצרו להן אמפתיה, עד כדי כך שקשה לראות איך נפטרים מהן בכזו קלות, ונראה לי שיהיה צורך לשמור לפחות אחת מהן לעונה השנייה) וכל היתר, נותנים תצוגת משחק לא רעה, שלפעמים עולה על המקובל בטלוויזיה המסחרית האמריקאית. אבל דווקא כאן רוחב היריעה הוא בעוכרי הסידרה. גולשים לדיון בכל מיני דברים ועניינים שפשוט מפריעים לעלילה הראשית לזוז. למשל - הדמות של העיתונאית הצעירה ועלילותיה בעיתון תופסות נפח משמעותי בלי הצדקה של ממש. בסידרה הבריטית היא הייתה כלי בידי ארקהרט לקדם את מזימותיו, ופיתחה איתו מערכת יחסים שלא ברור עד הסוף אם היא מינית, כשהיא קוראת לו 'אבא'. אצל האמריקאים לא כל כך ברור מה היא עושה שם, אנדרווד די יכול לקדם את ענייניו בלעדיה, הסקס ביניהם מאוד גלוי ומפורש, אבל דווקא הקטע של חלופה לגילוי עריות, שהיה מאוד חזק אצל הבריטים, רק נרמז כאן. עיקר התפקיד שלה הוא ללכת לדיון בעניין של 'מות הפרינט', והכוח של הטוויטר מול העיתון המודפס. נורא נורא מעניין ונורא 2013, אבל לא לשם כך התכנסנו כאן.

אז עד עכשיו היו לנו כמה פלוסים וכמה מינוסים. מה שמכריע את הכף הוא התפקיד של רובין רייט, שבשבילה הסידרה שווה צפייה.

רובין רייט היא 'הנסיכה הקסומה'. היא כיכבה בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים בכמה סרטים שהציגו בסופו של דבר את הטיפוס השורשי של נערה כפרית אמריקאית. 'הנסיכה הקסומה' ו'פורסט גאמפ'. שילוב של אידיאליזם ותמימות, עם המון אספסת, ושיער בלונדיני גולש. קוראי הבלוג מכירים את המודל התיאורטי. היא רחוקה משם 180 מעלות. אני מוצא שהטיפוס הזה של אישה מושך בערך כמו הפרות שהיא מגדלת. האמת, שתמיד חשדתי שיש בה יותר מזה. כנראה שחיי נישואים עם שון פן עושים משהו לאדם, ורייט בת ה-46 היא אפלה, מושכת ומרתקת יותר מזו בת ה-20. יש משהו בנשים בנות 46. גיל שבו האישה היא בשיא יופיה ובשלותה, לדעתי.

המדובר באחת הדמויות המעניינות בטלוויזיה האמריקאית, ודמות לא שיגרתית כלל. האמריקאים נרתעים מאוד מלהציג מודלים של זוגיות לא קונבנציונלית. גם בסדרות כמו 'הסופרנוס', טוני וכרמלה הם בסך הכל זוג בורגני, עם שני ילדים, ונישואים שיכולים להיות עם עליות וירידות, עם פזילות לצד של מי מבני הזוג, אבל לא משהו שלא ראינו או לא שמענו. סדרות 'פורצות דרך' כמו 'משפחה מודרנית', שמציגה כביכול מודלים אלטרנטיביים, חוזרות בסופו של דבר לאותו מודל בדיוק, רק עם איזה טוויסט. זקן וצעירה. זוג הומואים. כולם רוצים ילדים, בית צמוד קרקע וכלב. הבורגנות במיטבה. המודל של רייט וספייסי בבית הקלפים הוא שונה, וזה מה שהופך את הסידרה למרתקת. זה משהו שטרם נראה בטלוויזיה המסחרית האמריקאית. 

בסידרה הבריטית אליזבת' ארקהרט היא אישה זקנה, ללא כל תשוקה מינית, בעלת תשוקה אדירה לכוח, כליידי מקבת', המסייעת בידי בעלה בכל רציחותיו ותככיו, ובסופו של דבר (בסוף הסידרה השלישית...) אף הורגת אותו כאקט של חסד, לאחר שזה הסתבך באופן שלא יכול היה לפתור. היא מעין צוק איתן שאליו הוא פונה כשהוא זקוק לעצה ולניחומים. היא יודעת על הרומן של בעלה עם העיתונאית הצעירה, מעודדת אותו ומאפשרת אותו.

קלייר אנדרווד בגירסה האמריקאית יוצאת משם, ומגיעה הרבה יותר רחוק. חיי הנישואים שלה עם בעלה מבוססים על המון אהבה, תשוקה הדדית לכוח, וחיבה. היא האישה התומכת האולטימטיבית. אבל יש לה המון רצונות, צרכים, וסדר יום משלה. היא מקדמת איזה מיזם לכריית בארות לארצות עולם שלישי, שעל אף המטרה הפילנתרופית שלו, מתנהל כעריצות אפלה, והורס את כל מי שבא איתו במגע. הנישואים שהיא מקיימת עם ארקהרט הם פתוחים. גם היא מוצאת לעצמה חופש לפזול אל הצד, ועושה את זה באופן מרתק. היא דמות מסתורית, רעה. יש בה, בגילגולה החדש והלא נסיכתי בעליל, רוע אפל מאחורי חזות בלונדינית קרירה. היא ובעלה הם מעין זוג מפלצות המקדמות פרויקטים משותפים, ומסייעות זה לזה בפרויקטים האישיים שלהם. יש טקס חוזר במהלך כל פרק בו הם יושבים על אדן החלון, בלילה, ומעשנים ביחד את אותה הסיגריה. מצמרר. המודל הזה של נישואים פתוחים הוא הדבר הכי לא אמריקאי והכי לא בורגני שאני יכול לחשוב עליו. כאן מגיעה נקודת זכות לסידרה. הבחירה ברייט, הנסיכה הקסומה, לתפקיד, היא הברקה. רייט לוקחת את התפקיד בשתי ידיים, ונוגסת בו בתיאבון. חגיגה לעיניים.

טוב. עד כאן דיבורים. מה שמתבקש עכשיו הוא כמובן הקטע הקלאסי מהנסיכה הקסומה - My name is Inigo Montoya. You killed my father, PREPARE TO DIE.

שבוע טוב לכולם!