לא זה מה שרציתי לכתוב ביום הזיכרון. ביום הזיכרון אני רוצה לזכור. לזכור את אלו שהכרתי ואת אלו שלא הכרתי. להתעצב. להיזכר בזכרונות האישיים, להתעטף באבל הלאומי. אבל השנה הפריעו לי קצת.
הרמטכ"ל, בני גנץ, המשיך בנוהל היפה של הנחת דגלון על קברו של החלל האחרון של צה"ל. עם זאת, השנה הניח את הדגלון על קברו של החלל הלפני אחרון, שכן החלל האחרון, ייבגני טולוצ'קו ז"ל, אינו יהודי. יש את הקלישאה 'במותם ציוו לנו את החיים'. זה מה שהם ציוו לנו במותם? את ההפרדה הגזעית? כנראה שכן, ועל זה אני כותב.
מלחמת החורמה שלי בשיטת המילט מקבלת כאן משמעות, וכל מה שכתבתי על הריבוד של החברה הישראלית לקאסטות הנבחנות - בין היתר - על פי מידת שירותן הצבאי, מקבל אישוש אמפירי. הרי פרט לאבחנה המילטית, הרי שאין כל הבדל בין החלל האחרון טולוצ'קו, זכאי שבות, אזרח שווה זכויות להלכה, חייב שירות ביטחון שנתן את מה שלינקולן קרא לו בנאום גטיסבורג "מידת הנאמנות המלאה והאחרונה" ובין החלל האחרון, שעל קברו הונח הדגלון. אין כל הבדל פרט לרצון לשמור את טולוצ'קו, ואחרים כמותו, במקום המדוייק מבחינה מילטית. מחוץ לגדר, אבל בחלקה הצבאית. בתוך הקאסטה הרפובליקנית הלא ערבית הזכאית לתרום בשירות בצה"ל - על הנגזרת הטבעית ממנו, נפילה בשירות המולדת, ולכן ליהנות ממנעמי 'האזרחות הרפובליקאית' הניתנת למי שתורם, אך לא באופן מלא ולא עד הסוף. את דגל הרמטכ"ל לא יקבלו. זה שמור לניצני, ולא לטולוצ'קו. יש גבול לכל תעלול ויש סדר לכל דבר, ויש גבול למה שאתם יכולים לצפות לו, טולוצ'קואים. מענק קליטה קיבלתם? עכשיו תילחמו, תמותו ותשתקו. כי עוד לא סגור העניין עם האישור שהייה של הסבתא, ויש מקום ריק בטיסה לקייב. הבנת?
אז הפתרון הזה הוא נחמד, אבל ניכר בו שנהגה בחופזה ולא לאחר מחשבה. יש לי שלושה פיתרונות יותר טובים - הפתרון הרדיקלי, הפתרון המורמוני והפתרון המילטי, לתשומת לב הוועדה הצה"לית לטקסים וכאלה.
הפתרון הרדיקלי - ערב יום הזכרון להרוג חייל יהודי על פי ההלכה, ולטמון אותו בחלקה המרכזית כך שיהיה ממש ממש בטוח שהחייל האחרון שנהרג היה יהודי. אם שואלים את עצמנו על מה נהרגנו והרגנו בשנים האחרונות, התשובה היא שמוות בשירות המדינה הוא לעיתים קרובות חסר משמעות בהרבה, ולעיתים יזום ומכוון בה במידה. חשבו, למשל, על 33 ההרוגים ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה שנהרגו רק בשביל 'תמונת הניצחון' שלא הושגה מעולם. חשבו על 650 הרוגי מלחמת השולל לבנון הראשונה שמתו בשביל 'הסדר החדש במזרח התיכון' או המאניה דיפרסיה של בגין או מה שלא יהיה. וזה רק קצה הקרחון. כאן לפחות מובטח לנופל שהרמטכל ממש יניח זר על קברו. יש אנשים שמתו על פחות מזה.
הפתרון המורמוני - המורמונים ידועים בכך שהם ממרמנים אנשים לאחר מותם. הם רכשו את כל רשומות מרשם האוכלוסין של מזרח אירופה, על כל היהודים שמתו בשואה, ומזה שנים ממרמנים אותם פוסט מורטם באופן עקבי. הכומר המורמוני נושא תפילה המאזכרת את שמו של המנוח, וזה - יהודי, קתולי, פרבוסלבי, או מה שלא יהיה בחייו, הופך מייד למורמוני לאחר מותו וזוכה לעלות לגן עדן בליוויו האישי של ג'וזף סמית. המנהג הזה שימר רשומות גנאלוגיות שלא ניתן היה לשמר באף מקום אחר. וכך איתרתי ברשומות ביוטה את כל משפחתה של אשתי, יוצאי אזור קיילץ ראדום שבפולין, מורמונים עד האחרון בהם, בלי ידיעתם. את המנהג הנאה הזה ניתן להעתיק לשירות צה"ל ולגייר את הנופלים לאחר מותם. וכך גם יימנע הצורך לקבור אותם בחלקה נפרדת מחוץ לגדר.
הפתרון המילטי - לפצל את יום הזיכרון ל-13 ימי זיכרון נפרדים, ויום זיכרון לחסרי דת. האמת היא שאני חושב שאפשר גם לאחד כמה ימי זיכרון של כמה עדות, שמבלי לפגוע בערך הפוטנציאלי של השירות שלהן, ובנופלים האינדיבידואליים מבני העדה, נראה שמספר הנופלים בהן קטן יחסית, הן בשל מספר המאמינים הקטן אבסולוטית, והן בשל כך שאינם חייבים בשירות ביטחון על פי דין. כך ניתן יהיה לאחד את יום הזיכרון הכשדי אוניאטי עם זה האוונגליסטי אפיסקופלי, ולהגיע לרשימה סבירה של שבעה שמונה ימי זיכרון לעדות היותר גדולות ויום זיכרון לחסרי דת, בו ניתן יהיה לעלות לקיברו של טולוצ'קו ללא חשש, ולהניח עליו דגלון ייעודי.
אז אני כועס? כן. עוד מעט אצא לדרך, והיום אעלה אל החלקה הצבאית בעפולה. אבקר שם את אלו שאני רגיל לבקר, אומר שלום לשארי בשרי העולים על קברו של דוד אמי שנהרג במלחמת העצמאות, אבל השנה אחפש גם את הקברים שמחוץ לגדר. ככל שאוכלוסיית עפולה כוללת אחוז ניכר של יוצאי ברית המועצות, הדעת נותנת שקברים כאלו אכן נמצאים שם. אניח אבן לזכרון במקום שבו הרמטכ"ל אינו מעז לדרוך, ואעמוד שם בצפירה.
רוי ביוקנן בטח לא התכוון אבל יצא לו שיר מאוד רלוונטי ליום הזיכרון. במקור של לאונרד כהן, אבל ביוקנן שר את זה יותר טוב.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
