הבלוג של אבו אלמוג

הפוסט הזה היה יכול להתייחס למיליונת'לפים עניינים. לענייני השרוצר י.ל. שכבר יצא לכולם מכל החורים, להפגנות של J14 שמתחדשות, למערכת היחסים שלי עם המנחה פ' שקיבלה תפנית חיובית השבוע, כולל תובנות חדשות על 'האביב החרדי' (יבוא פוסט, גם יבוא), ולעוד כל מיני דברים. זה לא יקרה, אני כותב כאן על הכיפה, המילט ונשות הכותל. אבל אתם, תצאו להפגנות, בסדר? גם אם זה דורש לא לקרוא את שארית הפוסט הזה. מקסימום תקראו באייפון בדרך חזרה או משהו. חשוב לצאת מהבית. רוח 2011 לא מתה, ולא נגנבה על ידי היהיר. וכולנו נוכיח את זה.

הרעיון לפוסט הזה התחיל בפייסבוק. העליתי לשם תכנים ותמונות שקשורים בשני אירועים. האחד היה הערב על הסכמי ממון, שהתרחש בבית הכנסת (הקונסרבטיבי לדעתי) בשורשים, ושם, מתוך כבוד לבית הכנסת ולארון הקודש, שמתי על ראשי כיפה לבנה שמצאתי באוטו, המשמשת אותי בדרך כלל בהלוויות ושבעות. האירוע השני היה הנחיית התפילה בקהילה, שכמובן מצאה אותי עם כיפה גדולה ואפורה הבולטת על ראשי הקרח. בת דודתי חדווה, ששותפה בשתי התמונות שהועלו מהאירועים, ודאגה, כשאר בני משפחתי וידידי, לשפיות דעתי, ציינה ש'נראה לי שהכיפה איתך בזמן האחרון, לא?" ונענתה בתשובה היבשה והעניינית "רק כשאני בתוך בית כנסת".

אז למה לא בעצם? 

מכיוון שלהסתובב עם כיפה בציבור פירושו שיוך אוטומטי כמעט למגזר מסויים ולאורח מחשבה מסויים, שאני איני שייך אליו ולא אוכל להיות שייך אליו. כי אני עדיין חושב, למרות השיפור הניכר במערכת יחסי עם החבר הדמיוני שחל לאחרונה, שדיני הכשרות הם מגבלה פגאנית שאין לה הצדקה, המוציאה הרבה מטעמם של החיים. ששמירת השבת היא במנוחה ופעילויות שלא ניתן לעשות בימי החול, ולא בשמירה על איסורים פגאניים של אבות מלאכה שטעמם פג לפני כמה אלפי שנים. שדיני הנידה הם מערכת של סימון, הכפפה והשפלה מגדרית שאין לה מקום בחברה שוויונית וביחסים בין אישיים האמורים להיות מבוססים על שוויון ואהבה, שדיני האישות הם מערכת קיניינית שנועדה להחפיץ את האישה, ולהפוך אותה לחפץ העומד לרשותו של הגבר, ואין להם מקום במדינה נורמלית. שאיני מחוייב ל'הלכות' בנות אלפי שנים המדירות את האישה, את הזר, את השונה, ומדברות על 'קדושת הארץ' ו'קדושת האדמה', אלא לחשיבה סוציאליסטית שיוויונית וליברלית, ההפוכה לחשיבה פגאנית זו במאה שמונים מעלות. במדינה שלנו, כיפה על הראש משמעותה הסכמה עם כל אלו, ושמירה - מלאה או חלקית - על ה'מצוות' הכרוכות בהם.

אז איך אני יכול לסמן, לעצמי או לסביבתי, שאני מוצא הרבה מרגוע בתפילה? שאני מתחבר לשורשים היהודיים שלי ומוצא טעם רב במילים, בנוסח החדיש שמתחבר מחד, לשורשים היהודיים שלי, לספר תהילים, לקריאת שמע, ומאידך לרצון שלי בשוויון מגדרי וחברתי? שאני מחפש, ביני ובין עצמי, את הפירוש האישי שלי לציווי 'ואהבת' אותו אני אומר מדי בוקר בקריאת שמע של שחרית? כנראה שאני לא יכול. 

זה מגיע לפעמים למקומות אבסורדיים. הקהילה הקטנה שלנו נדדה לאחרונה להר חלוץ. שיטת המילט, המכתיבה דרך חוק בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) את עליונותה של ההלכה האורתודוכסית גם במקומות שזו אינה, להלכה, צריכה לשרור, מנעה מאיתנו עד עתה את המימון הציבורי שיבנה לנו בית כנסת כהלכתו. מכיוון שכך אנו מנהלים את תפילותינו באולם ריקודים של נעמ"ת, מה שנותן לעסק כולו אווירה סוריאליסטית כמעט, עם התמונות של הרקדנים המפזזים על הקיר. בזמן האחרון יש שם שיפוצים, וכך נותרנו גם ללא משכן מעט זה. נדדנו אל הקהילה הסמוכה, קהילת הר חלוץ, להם בית כנסת חמוד. המדובר במקום שנמצא במרחק של כ-35 דקות נסיעה מביתי. ברור ש'שמירת שבת' בנוסח האורתודוכסי לא הייתה מאפשרת לי להגיע לתפילה ולשוב ממנה. וכך אני שב מן התפילה במכוניתי ההדורה.

כשאני מסיים את התפילה אני לרוב במצב רוח מרומם, ומוכן לקבל את השבת. הכניסה למכונית וההתנעה, פעולות של חול, הנעשות בדרך כלל כדי להביאני אל העבודה וממנה, הם לא 'חילול שבת' במובן שאני מבין את 'חילול השבת', אבל הן פעולות שמרחיקות אותי מההתעלות המסויימת שיש בקבלת השבת בקהילה שלי. מכיוון שכך אני רוצה לשמור על עוד מעט מרוחה של התפילה, ומהחוויה שחוויתי זה עתה. הדרך שלי היא לשמור את הכיפה על ראשי. 

זה בעייתי מכמה סיבות. המראה של אדם נוסע בשבת ולראשו כיפה, אינו נהוג כאן. מי שיראה אותי בכרמיאל, למשל, יחשוב שיש כאן משהו לא בסדר, לא נכון. שוטר תנועה שיעצור אותי לבדיקת רשיונות שגרתית, יחשוד בי. אם אראה כך באשחר הדבר ייתפס באופן יותר גרוע - כפרובוקציה. אז בצער רב אני מסיר את הכיפה, ומרגיש שהפסדתי משהו.

מדינת ישראל היא כרגע אחד המקומות היחידים בעולם (בואו נוסיף לכאן את המדינות הערביות, בחלקן, ואולי את טהרן) בהם יהודי חש שלא בנוח להיראות בציבור עם כיפה. עובדה.

גדלתי בידיעה שיש רק דרך אחת. והיא הדרך היהודית האורתודוכסית. הדרכים האחרות לא היו קיימות. יש רק דרך אחת להתחתן. יש רק דרך אחת להתפלל. יש רק דרך אחת להיות יהודי. בבגרותי נפגשתי, דרך ש', עם הדרך הרפורמית, אבל עד לאחרונה לא ירדתי לעומק ולא אימצתי אותה. העבודה שלי בנוגע לעיוותים החברתיים שיוצרת שיטת המילט, המכפיפה את כולנו, רפורמים, אורתודוכסים ואחרים, למרותו של בית הדין הרבני האורתודוכסי, השתלבה עם ההיכרות שלי עם הטקס הרפורמי, להכרה בכך שאני, אכן, יהודי רפורמי, ושהמדינה לא רוצה שאהיה כזה.

 יש יותר מדרך אחת. יש המון דרכים וכולן לגיטימיות. נשים יכולות להתפלל עם טלית וכיפה. זו לא פרובוקציה. זו ההרגשה שלהן שהן מתקרבות כך אל הקודש. אדם יכול לנסוע מבית הכנסת בשבת וכיפה על ראשו. זו לא פרובוקציה. זו הדרך שלו. בכל מדינה אחרת בעולם בה היו מתכנסים חמשת אלפים מפגינים כדי למנוע מיהודיות להתפלל בציבור כדרכן, הייתה מדינת ישראל קמה וזועקת 'אנטישמיות'. כאן המדינה זוממת להתקין תקנות שימנעו את התפילה הזו למרות צו של בית משפט הקובע כי היא חוקית. אולי דווקא הדרך הזו, של נשות הכותל, תשבור את הראייה המונוליטית הזו, של היהדות, כדוקטרינה סגורה ומוגדרת, שכל חריגה ממנה דינה הוצאה אל מחוץ לגדר.

אז לא תראו אותי עם כיפה בציבור (אלא אם כן תגיעו לתפילות של הקהילה הנפלאה שלי). וזה חבל לי, כי אני מאבד חלק מהעצמיות שלי. אבל יהיה בסדר. אני לא שם כאן ממתק אמיתי לסיום, כי אין לכם זמן לשמוע את זה. יש הפגנות ותצאו בחוץ. יאללה. מחכים לכם. בכיכר הבימה בתל אביב, אבל גם בירושלים, מודיעין, חיפה ואשדוד.

בהצלחה לכולנו.