הבלוג של אבו אלמוג

אורי הייטנר הוא אחד הכותבים בישראבלוג. הייטנר כותב לא רע, ויש לו קהל קוראים נאמן, אני מגיע אליו לפעמים, וידוע לי שהוא מגיע אלי. אם אני צריך לסווג את הבלוג שלו, הייתי כותב שהמדובר בסוג של ימין מתון של תנועת העבודה, אבל ייתכן שהייטנר מסווג עצמו אחרת, ולא אתווכח. האמת היא שלא הייתי מגיע לפוסטים שלו אלמלא חבר שלי אבו אבשלום היה מגיב שם באופן קבע (סוג של סאדו מזוכיזם, חמישים גוונים של יותר מדי זמן מקלדת). ואלמלא הפוסט שלו על בתי הספר היהודים והערביים הגיע לעמוד הראשון של ישראבלוג. הגבתי שם, אבל זו הייתה תגובה כועסת, מהבטן. אז קראתי את הפוסט הזה שוב ושוב, ועכשיו אני עוד יותר כועס. אז אני חייב להגיב גם כאן.

הייטנר כותב שלא היה שולח את ילדיו ללמוד בבית ספר דו לשוני וזאת משתי סיבות - האחת היא כי "אני בהחלט בעד מפגש עם ערביי ישראל, אך מפגש הבא מתוך היכרות מעמיקה עם התרבות היהודית, מתוך חיבור אמתי לשורשים של עמנו ומתוך אמונה בצדקת הציונות. איני מאמין בשלום מתוך התבטלות." עם זה אי אפשר להתווכח. מי שחושב שילדים צריכים לפגוש ערבים רק אחרי שהם ממש ממש מוכנים, אז כל נסיון לשכנע אותו הוא קצת אבוד. זה כמו שלא הייתי שולח את הילדים שלי לראות את "המנסרים מטקסס 3" בלי הכנה מוקדמת, כי אחרי כן הם לא ישנו טוב בלילה. יש דברים שאסור לחשוף להם ילדים. ערבים למשל. 

הסיבה השנייה מעניינת יותר. אחת המורות שם הזמינה אותו לדבר על 'הנרטיב הציוני' והוא הסביר לה שאין נרטיב כזה. יש אמת מוחלטת, והיא כמובן נמצאת בצד שלנו. שוב, אני ממליץ לקרוא את הדברים במקור, כי ייתכן שזו הצגה לא מאוד הוגנת של הדברים, והייטנר, הרהוט, מציג את עצמו טוב יותר ממה שאני יכול להציג אותו. המסקנה של הייטנר היא כי - "בית ספר המחנך ברוח הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי, הוא בית ספר המחנך לְשֶׁקֶר".

טוב, בכמה ימים האחרונים אני עובד על הגהות ושיפורים למאמר שכבר התקבל לכתב עת מוביל בארץ (פרטים, אולי, בהמשך), ובו חיוויתי את דעתי, בין היתר, כי "בחינה ביקורתית יכולה לראות בייצור קטגוריות של זהות המשמשות להכלה או להדרה, אקט מודע או בלתי מודע של קבוצה הגמונית". אז מי שיכול לחצוב ממעמקי נפשו משפט כזה, אין עליו בפוסט מודרניזם, ואני מזמין כל אחד ואחד להתחרות איתי בפוסט מודרניזם לטווח קרוב או רחוק, בסגנון חופשי, בחרוזים (פילוסוף כה עמוק הוא ז'יז'ק / באנליה היפה כה חשק...) בכל סוגי המסלול, עם או בלי אלכוהול, ואני מוכן להתערב שאני לוקח בקלות עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. טוב, העניין הוא שאני (אני כל כך אוהב לכתוב את זה!) דוקטורנט, והילדים האלה שם הם בבית הספר היסודי.

אז זה כל העניין. הפוליטיקה - והפרשנות לנרטיב, והרלטיביזם - בבית הספר הזה שייכת בדרך כלל להורים. הילדים האלה, שה'נכבה' קצת גדולה עליהם, וספק אם אחד מהם יודע לומר 'רלטיביזם', או מהו פירוש המילה, לומדים שם אמת אחת בסיסית.

האמת הבסיסית שלומדים שם מהרגע הראשון היא שאדם הוא אדם, וצריך לאהוב כל אדם באשר הוא אדם. את האמת הזו לא לומדים, או לא לומדים מספיק בבתי ספר אחרים.

אני נמנע כאן בדרך כלל מלכתוב על דברים אישיים הקשורים במשפחתי. לכן לא אכתוב על חמש השנים המרתקות שבתי בילתה בבית הספר 'גליל'. בית ספר דו לשוני בו לומדים ילדים ממשגב עם ילדים משעב וסח'נין. לא הכל היה שושנים וורדים. היו עליות וירידות, היו פלוסים ומינוסים. היא לא השלימה שם את הלימודים בבית הספר היסודי מסיבות שקשורות בחלקן בה ובחלקן בבית הספר.

אכתוב דבר אחד - איני יודע כמה מהתרבות הערבית, מהשפה הערבית, או מתכנים לימודיים אחרים שמנסים להעביר בבית הספר היא ספגה. דבר אחד קיבלה. חיסון נגד גזענות. מי שקיבלה מהמורה עולא הנהדרת את החיבוק ביום הראשון בו נכנסה לבית הספר, מי שבילתה סופי שבוע נפלאים אצל החברה הטובה בסח'נין, עוד בכיתה א' (ולפעמים גם היום, חמש שנים אחרי שעזבה את בית הספר, הן עוד בקשר), לא תוכל לעולם לשנוא אדם בשל גזעו או דתו, בשל היותו ערבי או היותו כל דבר אחר. היא למדה להסתכל על אדם ולראות בו אדם.  

אני חושב שהסטנדרט במערכת החינוך שלנו צריך להיות חינוך דו לשוני, ומי שרוצה לשלוח את הילדים שלו לבית ספר מופרד אתנית, בו יהודים לומדים בנפרד וערבים בנפרד, הוא שצריך לעשות את המאמץ ולמצוא בית ספר כזה ולא להיפך. אבל אלו ימות המשיח (או חזון לעתיד למדינה הדאהריסטית) עד אז צריך לשמור ולנצור את המספר המועט, מועט מדי, של בתי ספר כאלו, שמורות טבע נדירות של דו קיום, בעולם שכולו שינאה.

אגב, זה מה שכעסתי עליו בבלוג של הייטנר. הנסיון לפגוע. הפוסט מסתיים במילים - "לא זו בלבד שלעולם לא אשלח את ילדיי לבית ספר כזה, אלא אנסה לשכנע כל הורה להימנע משליחת ילדיו לבית ספר כזה." הרצון לפגוע, להרוס את עמלם של אחרים, לזלזל, וכל זאת רק בשל שדעתם שונה משלך. ניכר בפוסט שנכתב מבלי שהכותב עבר את החוויה של לשבת ולו שעה אחת בכיתה ולראות את האינטראקציה של התלמידים זה עם זה. המלצתי להייטנר לעשות זאת, ולנסות ולכתוב לאחר מכן פוסט חדש. אני יודע שבית הספר יאפשר לו. לפני ששלחתי לשם את בתי רציתי לעמוד על הדברים מקרוב. פשוט ביקשתי רשות, הגעתי לכיתה, וישבתי שם שעה בחזקת זבוב על הקיר. השעה הזו שינתה את החיים שלי ושל הבת שלי. אורי, גש לשם בראש פתוח, שב, צפה וראה, אל תדבר, רק תקשיב. ואחר כך ספר לנו בפוסט שלך מה ראית. לא מה אתה חושב שצריך ללמד, או עד כמה אתה צודק והם טועים. מה ראית.

ושיר קטן לסיום. אתמול, 15.5 הוא בין היתר 'יום הנכבה'. כרלטיביסט פוסט ציוני ופוסט מודרניסט אני מציין כאן את היום הזה בשיר נפלא של פיירוז, שהביאה חנין האחת והיחידה מאתר כלמה.  ראג'עין יא הוא- راجعين يا هوا - חוזרים יא הווא (אוויר) חוזרים. זה גם בשביל להראות ששמאלן טוב לא צריך מורים ערבים שילמדו את הבת שלו על זכות השיבה וכל זה. הוא גם יכול להעביר את התכנים האלה בבית, והבת יכולה לבוא לבית הספר וללמוד שם את האמת הציונית המוחלטת, ולקבל את כל הרעל של הנכבה בבית, אז מה עשינו? נקודה למחשבה. אני מציע פנימיות (בגולן, במרכזים לפלורליזם) לילדים של שמאלנים, ולהחזיר אותם לבתי הוריהם רק לאחר שעמדו על דעתם ופיתחו הכרה לאומית וציונית. אבל עד אז - לכי על זה פיירוז!