הבלוג של אבו אלמוג

טוב, מי שחבר שלי בפייס ומי שחבר שלי במציאות בכלל יודע שעברתי ניתוח קל מאוד ביום ג' בערב. זה יהיה מוזר אם אכתוב כאן פוסט רגיל שמנתח את הנאום האחרון של היהיר מנקודת הראות של ג'ון רולס, לו היה מתאסלם ומעתיק את מקום מגוריו לדיר חנא, בלי להתייחס לזה. אז נוציא את זה מהמערכת ואחרי כן נוכל להמשיך הלאה.

היה כואב, תודה. כמובן שהיום הייתי כבר בעבודה, מחר אופיע בג'ומעה נ. עזאיזה במחוזי, ועכשיו אני בא מחמש שעות עם עמנואל באוניברסיטה, אבל זה באמת נורא כואב ומגביל. יעבור. אם הייתי נח בבית את היום הזה, רק אני וחצי בקבוק העראק בזוקה - אלכוהול מחטא את הפצע, אני בטוח, אז הייתי מחלים היטב. אבל אני לא יכול להרשות את זה לעצמי, ותיכף תראו למה. 

הייתה גם חוויה די מפחידה. המדובר בטיפול טריוויאלי ביותר שנעשה בהרדמה מקומית על ידי רופאה מיומנת שמלאכתה בכך, ועוזרתה עלי אדמות, שכמו שהתרשמתי יש ביניהן יחסים של סמל מחלקה קשוח ומ"פ אמיץ. לאמשנה. באיזה שהוא שלב התעלפתי, וכשחזרתי להכרה לא ידעתי מי אני ומה אני עושה שם, ומדוע זה שתי נשים אלו עומדות מעלי וסכינים בידיהן. אמרתי להן בעדינות ובנימוס - אני עדין ומנומס לנשים בכלל ולנשים עם סכינים בפרט - שאיני יודע מה אירע לי ומדוע אני שם, וביקשתי שיסבירו לי. מייד לקחה סמל המחלקה הקשוחה את רגלי והגביהה אותן, בעוד שהמ"פ לחצה על כפתור שהוריד את ראשי, ובכך שב כל הדם למוחי, ונזכרתי במתרחש, מה גם שהמ"פ הסבירה לי שהעילפון נבע מירידה פתאומית בלחץ דם הנובעת מפחד, ושזה מאוד שכיח אצל גברים, שהם פחדנים יותר מנשים. לא מחיתי, על אף שכאשר אני לחמתי בחיזבאללה עם שברייה בין השיניים בנבי אל עוואדי ב-1987 היא טרם נולדה, וסלחתי לה מייד. בסך הכל הניתוח היה בעיצומו, ולא רציתי שייחתך שם יותר ממה שצריך להיחתך.

כשחזרתי הבייתה חשבתי שוב ושוב על הרגעים של אובדן ההכרה, ולמרות שהייתי בידיו של צוות מיומן היטב ולא הייתי בסכנה ולו לרגע, החוויה של שקיעה לא רצונית לחוסר הכרה די הטרידה את מנוחתי. וחשבתי מחדש על המטרות שלי בחיים וכאלה. 

אז כרגע המטרה שלי היא להשלים את הדוקטורט. הכל יכול לקרות. אני יכול להידרס על ידי משאית מחר. בהליכת הבוקר באשחר בעודי מצלם את הפסיפסים הקהילתיים המקסימים שהציבו שם על מנת להעלותם לפייסבוק. אני יכול ליפול סתם מהתקף לב. לגלות מחלה ממארת. להיפגע מטיל כימי סורי, או של המורדים. אין לי העדפה מה שיוצא אני מרוצה. יכולים לקרות גם דברים פחות דרסטיים. התמוטטות כלכלית או מקצועית. משהו שיחייב אותי להקדיש את כל זמני לטיפול באדם אחר, קרוב. מיליונת'לפים תרחישי אימה שיכולים להתממש. אין לי הרבה זמן - יש לי מה לומר ואני רוצה לומר אותו. גם בלי זה, איני יכול להרשות לעצמי את המותרות של גלישה לחייו הנעימים של נוטריון כפרי. 

"אדם מגלה שיש לו כישרון, ואם יפתח אותו במידה מסוימת יוכל להיות לאיש מועיל מכל מיני בחינות. אבל הוא חי בנעימים ובתנאים נוחים, ומעדיף להתמסר לתענוגות ולא להתאמץ להרחיב ולשכלל את כישוריו הטבעיים המוצלחים. ובכל זאת הוא שואל אם כלל הפעולה שלו, המנחה אותו להזניח את כשרונותיו הטבעיים, מתיישב לא רק עם המשיכה שלו לנהנתנות, אלא גם עם מה שנקרא חובה. ואז הוא רואה שטבע הנתון לחוק אוניברסלי כזה עדיין יוכל להתקיים, אף על פי שאותו אדם (כמו תושבי הים הדרומי) היה מניח לכישרון שלו להחליד ומייחד את חייו לבטלה, לתענוגים, לפרייה ורבייה ובמילה אחת - להנאה. אלא שלא ייתכן שהוא ירצה שזה יהיה לחוק טבע אוניברסלי, או שיוטבע בנו בתור שכזה על ידי אינסטינקט טבעי, שהרי בתור יש תבוני הוא רוצה בהכרח שכל כישוריו יתפתחו, משום שהם עשויים לשמש לו לכל מיני מטרות אפשריות, ולשם כך גם ניתנו לו".

טוב, זה עימנואל (מתוך הפרק השני, הדרמטי, של 'הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות' תרגום חנן אלשטיין). אבל אני די מסכים איתו. איני יכול לעסוק כל הזמן רק בפרייה ורבייה (ראשית, ש' נורא עסוקה בזמן האחרון. שנית כבר פריתי ורביתי כמה שאפשר, יש את אלמוג ואת פ', ולא נראה לי שייצא עוד משהו. את הלימון הזה סחטנו די). אני רוצה להיות לאיש מועיל מכל מיני בחינות. הדוקטורט שלי אולי לא יגלה תרופה לחקר הסרטן (או אפילו איך למנוע כאבים יום אחרי ניתוח, שכרגע אני מוכן לתת פרס נובל למי שיאמר לי את זה ומהר) אבל הוא יאמר משהו שחשוב לי שייאמר, משהו שאני חושב שעוד לא נאמר. במשפט אחד - יש את הבניין היפה הזה שנקרא "המהפכה החוקתית - זכויות אדם מוגנות", אז כשאתה נכנס, ועובר את שורת העמודים היווניים המעוטרים, ועובר את האכסדרה משיש, ועוקף את הפסל היפה והמצוחצח של אהרון ברק בכניסה, אז אתה פותח את דלת העץ הקטנה, והיא מובילה לקומת מרתף מאובקת, שם, מסביב למדורה, רוקדים פראי אדם באזור חלציים ומקריבים קורבנות אדם לאליל הנקרא 'שיטת המילט'.

זה מה שיש לי להגיד, ועמנואל ציווה עלי להגיד את זה. גם הוא התעורר מתרדמתו הדוגמטית כשהיה בן חמישים, ומהבחינה הזאת אנחנו בסדר. אני קורא עכשיו ספר של ג'ניפר איגן שנקרא "מפגש עם חוליית הבריונים" או משהו כזה. הספר לא משהו - אל תאמינו לביקורות - אבל יש שם דמות (אחת ממיליונת'לפים דמויות. אין בספר דמות עיקרית או עלילה לינארית של ממש) שהפסיקה את הלימודים בגיל עשרים וחמש, התחתנה עם איזה מישהו מאוס, אבל בגיל 45 התפקחה, עשתה דוקטורט באנתרופולוגיה, ובילתה את שלושת העשורים האחרונים לחייה במחקר שדה באפריקה כמו שחלמה. אז מי שאני התחתנתי איתה זה אהבת חיי, ושלושה עשורים אני לא סגור שיש שם, אבל אם זה קרה לדמות בספר של ג'ניפר איגן גם לי זה יכול לקרות. אני עוד יכול להיות לאיש מועיל מכל מיני בחינות.

אז אני רוצה את כל הדברים הרגילים - לראות את החתונה של פלג ושל אלמוג ואת הנכדים שלי, ולקבל הזמנה לתערוכה של אלמוג בביאנלה בוונציה, ולטקס הסיום של התואר השני בהנדסת מכונות של פלג, ולחיות חיי רווחה סבירים, ולהנות מהישגים צנועים בשדה עריכת הדין בעפולה, ולהמשיך להפעיל את הפירמה 'אמיר אמיר וכץ' לתהילת עולם, ולתת לש' את כל מה שאני יכול, ושגם היא תגיע למה שהיא רוצה להגיע, ולכתוב ספר אחת לכמה זמן, ולהמשיך לכתוב בבלוג. אבל אני רוצה גם משהו מעבר. אני רוצה לפתח את הכשרון הזה, הקטן, שלי עד למקסימום.

זה יכול לא לקרות. אני צריך להוציא 86 בשלושה קורסים די קשים. אני יכול לתפוס יום לא מוצלח שלי או של המרצה בבחינה אחת או בעבודה אחת והכל הלך. אבל אני לפחות חייב לנסות עד המקסימום. שלא להיות כמו תושבי הים הדרומי.

אסיים בדיווח על עוד נסיון אחד קטן שלי לחיות חיים קנטיאניים. לפני שפ' המנחה הקנטיאנית נסעה לחו"ל היא נתנה לנו שיעורי בית לנסות לחיות לפי הציווי הקטגורי. אז זה הלך בערך יומיים. דבר ראשון הייתי צריך להחליט החלטה אסטרטגית, שכשיש התנגשות בין הציווי הקטגורי של האתיקה הקנטיאנית לבין הציוויים של כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין (שקאנט היה די בז להם, טוען שהם לא מספיק תבוניים, ופוטר אותם כ'אנתרופולוגיה מעשית', אבל מצד שני אם ישללו לי את הרשיון לא יהיה לי מה לאכול) אז כללי האתיקה של הלשכה לוקחים. למי שלא מספיק בקיא, נגזרת חשובה של הציווי הקטגורי היא לומר את האמת בכל מקרה. זה לא הולך עם עריכת דין. אבל השתדלתי מאוד ליישב בין הציוויים, ולא קרה משהו מאמם שחייב אותי לומר אי אמת. בבית הילדים שמו לב מהר מאוד לכך שאפשר להוציא ממני את האמת בכל נושא, ומיהרו לנצל את זה. זה כמעט הרג את הניסוי עוד ביום הראשון, אבל גם כאן אפשר לעשות כל מיני התאמות, ולמרות שסחטו ממני דברים די מביכים שעד עכשיו די הכחשתי, עמדתי בציווי הקטגורי.

היו עוד כל מיני ענייניים מוסריים שביני ובין עצמי, אבל הלכתי די לפי כל שלושת הנוסחים של הציווי הקטגורי, ודי הסתדרנו שם, קאנט ואני. אז זה החזיק מעמד מרביעי בערב עד שבת בערב. בשבת בערב עמדתי מול בקבוק סגור של משקה האלים עראק בזוקה. זה משהו די נחות, לומר את האמת, ולא שווה ערך לזוך והטוהר של העראק הירדני שאני שותה בדרך כלל, אבל זה יכול להיות משעשע בנסיבות מסויימות ואלו היו בדיוק הנסיבות. אז שאלתי את עצמי האם הציווי הקטגורי מאפשר לי לרדת על חצי בקבוק כמו שאני בדרך כלל עושה, והתשובה הייתה שלילית. לא אכנס כאן לכל הגזירה של כלל הפעולה וכל זה, קבלו את זה מהמומחה - קאנט היה מותיר את הבקבוק סגור.

אז כאן נפרדתי מקאנט. היה ערב די מענג. אני ואורחי המצאנו משחק משונה שכלל פיענוח של קוד שיכול היה להתבסס על תאריכי תפוגה של מוצרי חלב ושמות פרטיים של פילוסופים גרמניים, והלך ונהיה מוזר יותר ככל שהתקדם הערב, ומפלס העראק בבקבוק ירד. אחרי כן סתם התמסרנו לבטלה, לתענוגים, לפריה ורביה ובמילה אחת - להנאה. קאנט מת ואני חי.

אני חושב עכשיו שאני הולך לרדת על מה שנשאר מהעראק הזה כי זה משכך כאבים טבעי, וגם מחטא את הפצע. אז כנראה שהערב לא יהיה תבוני מדי. אבל מחר כשאקום בבוקר, לאחר שאנצח בבית המשפט, אתחיל לחשוב על מה שאני כותב בעבודה על קאנט, ועל איך לשפץ באופן סופי את הצהרת הכוונות, ואולי גם איך אני משבץ בדוקטורט את הסקר הזה של עמותת כיאן על היחס של הנשים הנוצריות להליכי גירושין בבית הדין שנחשפתי אליו רק היום, והיה מאיר עיניים ממש, כי יש לי מה להגיד, ואין לי הרבה זמן להגיד אותו. אבל שכה יהיה לי טוב, אני אגיד את זה.