הבלוג של אבו אלמוג

זהו הפסיפס הקהילתי, אחד הפרוייקטים היפים שנוצרו באשחר בזמן האחרון. המדובר בשבע אבנים, בגובה של כמטר וחצי כל אחת, שעליהן פסיפס עגול הנושא ציור ובמרכזו מילה. זו 'אהבה' שהוצבה ראשונה. ולאחריה באו "רוח", "שפע", "קהילה", "שמחה", "מקום" ו"טבע". האבנים מוצבות בשורה לאורך הכביש החיצוני של אשחר. כאשר אתה עובר את השער הצהוב (אם הדבר ניתן לך. כידוע, לא כל אחד יכול), יש כביש חיצוני המוביל אל מבני המזכירות. האבנים הוצבו לאורכו במרווחים של כעשרים שלושים מטרים. רגע, זה כל כך יפה שניתן כאן עוד אחת. אבל אחר כך נחזור לטקסט, בסדר?

כידוע, על אף כובע מבקר האמנות שלקחתי לאחרונה לעצמי, אני מבין קטן מאוד באמנות, ובכל אופן זו אמנות גדולה לדעתי. הדבר היפה הוא שזו אינה עבודה של אדם אחד, אלא עבודה קולקטיבית של אשחרים ואשחריות שתרמו מזמנם החופשי, בהנחייתה של האמנית נירית פלדמן. הקונספט - מעין דולמן קטן שבו מהדהד איזה קשר קדום למקום ולאדמה, נוסח הדולמנים ברמת הגולן, ועליו פסיפס, אמנות יהודית עתיקה מימים ימימה, שמאפשרת גם הרבה עבודה משותפת של אנשים רבים שרק שיתוף הפעולה ביניהם מביא לתוצאה. זו אמירה חשובה בפני עצמה. וגם בלי ההקשר - ולא לחשוש עוד נגיע להקשר - המדובר פשוט בחפצים יפים המשפרים מאוד את פני היישוב. ההליכה היומית שלי לאורך אותה שדרה עגמומית משהו עד עתה, המשקיפה אל סח'נין, בשעת הערפילים של חמש בבוקר, השתפרה מאוד מאז שהוצבו הדולמנים הקטנים. אני מרגיש שהולך להיות לי יום מלא אהבה, שמחה, מקום, קהילה, שפע, רוח וטבע.

וכאן אנחנו מגיעים לטקסט. מדוע שבע מילים אלו דווקא? מן הסתם אלו ערכים - מילה עמומה וטעונה - או השתקפות של דימוי עצמי של בני המקום. מכיוון שרק החוצה את השער הצהוב - כידוע, וזו הפעם השנייה שאני מדגיש את זה וסביר להניח שלא האחרונה, לא כל אחד יכול לחצות את השער הצהוב - יכול להיחשף לטקסטים, המדובר כפי הנראה בדימוי העצמי של בני המקום, ולא במשהו שנועד לעיניים חיצוניות. מהו שבני המקום היו רוצים לשדר לאדם מבחוץ המגיע לעמוד על טיבם, אך מסיבה זו או אחרת אינו יכול לחצות את השער הצהוב? זה קל. יש טקסט קצר המשמש ככותרת לאתר האינטרנט של אשחר, המציג לכל מי שאינו מכיר ואינו יודע מהי אשחר ומי הגרים בה -

"בשנים האחרונות מתרחבת תופעה מרתקת בחברה
הישראלית. על רקע סימנים מדאיגים בקרע בין דתיים לחילונים, מתפתחות קהילות
מעורבות. הישוב אשחר הוקם לפני 26 שנים בשטחי המועצה האזורית משגב, וכיום
מתגוררות בו למעלה מ-150 משפחות. בישוב מתקיימת קהילה מעורבת ובה דתיים,
חילונים, מעורבים, מסורתיים, חוזרים בתשובה, חוזרים בשאלה וכאלה ללא הגדרה
דתית. אשחר ממוקמת על אחת הגבעות היפות בגליל וממנה נשקפים הרי הגליל, רמת
הגולן, הים התיכון, כפרים, ישובים, עמקים ושדות חקלאיים."

ברור שיש שדה מתח בין הדימוי העצמי שנועד לעיניים הפנימיות של ההלך האשחרי הצועד לו בשביל הצופה לסח'נין בחמש בבוקר, ובין הטקסט באתר האינטרנט הפתוח לכל. אני שב וחוזר על שבעת הביטויים שהונצחו בפסיפס - "רוח, טבע, אהבה, שמחה, מקום, שפע, קהילה".

האבחנה הראשונה היא שהמילה היחידה המופיעה בשני הטקסטים היא "קהילה". אך בעוד שהפסיפס מציין רק כי במקום קיימת קהילה - ואולי מותיר את המכנה המשותף ההופך את האנשים לקהילה לטקסטים שעל האבנים האחרות, מסביר הטקסט שבאתר היטב איזו קהילה זו - "קהילה מעורבת ובה דתיים, חילונים, מעורבים, מסורתיים, חוזרים בתשובה, חוזרים בשאלה וכאלה ללא הגדרה דתית."

הייחוד הזה הוא שנעלם מן הטקסט שעל האבנים. הייתי מצפה למצוא אבן שעליה כתוב "פלורליזם", או "קבלת השונה", או אפילו "ישראליות". זה איננו.

מה אומר הטקסט הקיים על האבנים, לא זה שנעדר מהם? מהו שהוא מספר על הקהילה? המדובר בקהילה בעלת חיבור חזק לסביבה - וזה ניכר מההתייחסות ל"טבע", "שפע",ואפילו "רוח" אם זו תילקח בצורה מילולית, וכל הגר באשחר חייב לקחת את המילה "רוח" בצורה מילולית. יש כאן איזה זרם ניו אייג'י שנרמז מאותה "רוח", וגם מ"אהבה" ו"שמחה". "מקום" ו"קהילה" לוקחים אותנו בצורה ברורה לצורת ההתיישבות של יישוב קהילתי במשגב. יש לנו כאן בסך הכל קהילה נחמדה של אנשים סימפטיים שחיים בקהילה הנמצאת במקום, עם חיבור חזק לטבע, ואוהבים להיות בשמחה.

ומקיפים עצמם בגדר, ובה שער צהוב שלא כל אחד יכול לעבור בו.

הקהילה הזו עומדת בפני פרשת דרכים. פרשת דרכים הנוגעת בדיוק להגדרתה העצמית כקהילה. פרשת דרכים שיש בה כדי לבחון האם המילים היפות שנאמרו בטקסט שבאתר תישארנה מחוץ לתחומי השער הצהוב, או שתצטרפנה לאלו שנחקקו באבן בתחומי היישוב.

בשעות האחרונות יש רעש וגעש במערכת המיילים הידועה לשמצה של היישוב ובפורומים השונים באינטרנט. מדברים על יישוב "שנועד לבני העם היהודי", וקוראים בפירוש 'למנוע כניסת ערבים כתושבי המקום' ולו גם בשכירות קצרת מועד.

הקהילות הטווטוניות והצלבניות בארץ הקודש, ובמקומות אחרים, כגון ההתיישבות הטווטונית בליטא, אסטוניה ולטביה, אף הן היו יכולות לשים בדיוק את אותם דולמנים. גם להן הייתה קהילה שנאחזה במקום, והייתה, ככל אדם, אהבה ושמחה. גם בהם נשבה רוח, והם רצו שפע המגיע מן הטבע. לו היו מניחים את אותם הדולמנים, היום זה כל מה שהיה נשאר מהם.

עלינו להחליט האם ברצוננו בקהילה פולקיסטית, מסוגרת, שאין אליה כניסה אלא למי שעומד בתנאי הפלורליזם האשחרי שעיקרו, כידוע - חשוב את אשר תחשוב והעיקר שתחשוב כמוני, שהכניסה אליה היא על בסיס סיווג אתני נוסח פרטוריה שעל נחל החילזון, או בקהילה אחרת. קהילה הלוקחת את הטקסט החקוק על האבנים, ובונה ממנו מבנה המזכיר ברוחו את הטקסט היפה שבאתר?

ואפרופו הטקסט שבאתר, כמובן שהפלורליזם הוא רב, לפחות מבחינה הצהרתית, אבל הוא אינו אמיתי. האמירה המצמצמת את הטקסט הזה לסיסמה החוזרת שוב ושוב בכל טקס אשחרי - "חילונים, דתיים ומה שביניהם", גם היא מראה על מחשבה מקובעת. המדובר ברצף האורתודוכסי - והרי כידוע "חילוני" סתם, הוא זה שבית הכנסת שאינו הולך אליו הוא בית כנסת אורתודוכסי. בצד הקו של הרצף הזה יש רצף מקביל של היהדות הפלורליסטית - הרפורמים, הקונסרבטיבים, קו שאני נמצא עליו. "חילוני" כבר אינני, שכן התחלתי להקפיד על קיום מצוות מסויימות. "דתי" ודאי שאינני. ואיני "מה שביניהם". מה אני? אני היוצא מן הכלל. אני זה שלא נכנס בטקסט שבאתר. אני זה שה"פלורליזם" לא חל לגביו. או שמא? אני זוכר את הסערה האחרונה בכוס המים האשחרית עת העז מי שהעז להזמין לכאן רב רפורמי שיישא דברים על פלורליזם בהרצאה באחת השבתות.

היום הוא יום חגה של אשחר. יש STREET PARTY. יהיה אלכוהול - אני מקווה שלא ערק, שכן אני דואג לחוסן הפיננסי של יישובנו - ותהייה מוזיקה ואוכל להנות מחברתם של אחי האשחרים, והם יוכלו להנות מחברתי, שיש שאומרים שאחרי כוסית או שתיים היא משתפרת לאין ערוך. ביני לבין עצמי חשבתי האם לצאת היום ולחגוג, או לחוש זר, מנותק ומנודה, בקרב אנשים הרואים את שכנינו כ"נוכרים" וחושבים עליהם מה שהם חושבים. ביישוב שהופך והולך במילותיו של סופר גדול ממני להיות "ארצי הזרה לי". אבל זה היישוב שלי, ועוד מעט ימלאו 20 שנה לשהות שלי כאן, ואני קשור ליישוב בכל נימי נפשי, ואם מישהו ירצה להזיז אותי הוא יצטרך לעבוד יותר קשה מאשר לו היה צריך להזיז את אחת האבנים שעליהן הפסיפס.

אז אתראה אתכם בערב, שכני. חקשמח.