הבלוג של אבו אלמוג

אני עורך דין העוסק בגבייה. סוג העיסוק המסויים שלי לא ידוע לקוראי הבלוג הזה כי אני נמנע מלכתוב עליו, אם בשל חסיון עורך דין לקוח, ואם בשל כך שהתדמית של עורכי דין העוסקים בגבייה (ופינויים!) היא, איך לומר, לא ממש זוהרת. אם הייתי עורך דין העוסק בבג"צים על זכויות אדם, מן הסתם הייתם שומעים על כך יותר כאן. אבל אני לא. אני ממלא תפקיד חברתי חשוב, וקשה, ומאתגר, עם תדמית איומה. שום טיפה של זוהר בפינוי משפחות מדירתן. באמת. אפילו לא קצת. אבל גם את התפקיד הקשה הזה אפשר למלא ברגישות אנושית, בחמלה, באמפתיה, מתוך חוש של אחריות כלפי הלקוח וכלפי בעל חובו. אני רוצה להאמין שאני עושה את זה כך. אבל אל תנסו אותי. אם אתם חייבים שכר דירה לחברה ציבורית משכנת בבית שאן, שלמו אותו.

אתמול, כששמעתי על הרצח, כתבתי בפייסבוק שלי את הפוסט הבא: "לא שאני מפקפק ברגישות של מי מאנשי הפיד שלי, אבל אם מישהו ישתף בדיחה מטומטמת על עורכי דין, או הוצאה לפועל, או משהו כזה, הוא כבר לא חבר שלי יותר. אני עוסק בעריכת דין, בתחום הגבייה וההוצאה לפועל. גם את זה אפשר לעשות באנושיות ורגישות. איני יודע מה שקרה בירושלים, אבל זו פגיעה חמורה באנשים חפים מפשע. עורכי דין הם אנשים. אין שום הצדקה לפשע כנגדם. זה לא מצחיק, זה לא משעשע. זו טרגדיה אנושית ופגיעה בחברה הישראלית."

רוב המגיבים הביעו אמפתיה. כמה היו קצת פחות רציניים. אני לא אהבתי את זה, אבל הם לא גלשו למקומות שביקשתי לא לגלוש, וסך הכל התגובות הביעו אהדה והיו מכובדות. אבל שתיים מהתגובות הראו שהחשש שלי לא היה חשש שווא:

זה מה שיש לשני בני האדם האלה לומר ביום בו ירו באב וביתו. (אגב, לא חברים שלי ישירות אלא חברים של חברים. טרחו ונכנסו לדף של אדם שאינם מכירים, שנמצא על פי הפוסט במצב כואב ומתגונן, והשאירו את התגובה שהשאירו). זה מראה על חוסר אמפתיה ברמה קיצונית. אפילו קצת מעבר ממה שמייחסים לעורכי דין שעובדים בגבייה.

אני לא מאשים אותם. החברה הישראלית היא חברה חסרת אמפתיה, מסווגת וגזענית. יש להם לגיטימציה מלאה להתנהג איך שהתנהגו. היום זו התנהגות נורמטיבית לחלוטין. האמירה 'עורכי דין הם לא בני אדם' היא סוג של גזענות. נכון, אנחנו יותר חזקים. אתם יודעים מה? אפילו גם זה לא. המדובר היום במקצוע שאינו דורש אפילו השכלה אקדמאית של ממש. מקצוע שהעוסקים בו מתקרבים לאחוז מכלל האוכלוסיה. בחתך אוכלוסייה כה רחב מתקבלים כל הסוגים. יש עורכי דין חזקים ועשירים, ויש חלשים ועניים. יש כאלו, כנתן וימית ז'ורנו ז"ל שבסך הכל רוצים לקום בבוקר ושיהיה להם יום נפלא. רובנו כאלה.

כשהייתי צעיר יותר חשבתי שלשלוח את הילדים שלי לבית ספר דו לשוני מחסן מפני גזענות. לא חשבתי שהבת שלי תיפול שם עצמה קורבן לסוג של גזענות. יום אחד היא חזרה ממסיבת כיתה (בכיתה ג') בוכה. מסתבר שמישהו שם סיווג אותה כ'בלונדינית' (והיא אכן בלונדינית), וכולם חגגו על ה'בלונדיניות' שהן כידוע טיפשות. הסברתי לה שהיא יותר חכמה מכל אלו שיורדים עליה, וזה הכל מקינאה. מוזר איך הבלונד, הסמל לשייכות למגזר מסויים, דווקא בהקשר הדו לשוני (יש מעט מאוד ערביות בלונדיניות טבעיות. בכיתה של אלמוג לא הייתה ולו אחת) התהפך פתאום ונהפך לסיבה לאפלייה, להדרה, לגזענות. זה יכול לקרות לכל אחד. בכל מקום ובכל הקשר. אתמול זה קרה לי.

פיסקה אחת על מאבטחים - המדובר באנשים שעובדים בעבודה הזו שלא מתוך בחירה. מגזר מופלה של אנשים המקבלים שכר מועט וחיים בתנאים סוציאליים קשים. דווקא הם נושאי נשק. זה מתכון לאסון. ולא שהאסון לא קרה פעמים רבות בשנים האחרונות. איסורים פליליים כנראה לא עובדים בקטע הזה. צריך דרייב כלכלי. צריך להטיל אחריות מוחלטת על חברת האבטחה במקרה בו ביצע מאבטח רצח בנשק השייך לה. אחרי שתיים שלוש חברות כאלה שיפשטו את הרגל (הפיצוי על מוות עלה מאוד בשנים האחרונות בעקבות פסק דין אטינגר), אנשים ירוצו לרכוש ביטוח. וזה כבר משחק אחר. חברות הביטוח יודעות יפה מאוד להציב תנאים ולאכוף אותם. 

אז מה אני רוצה בעצם בפוסט הזה? אני רוצה קצת אמפתיה. ומאור פנים. והבנה. וסולידריות. ושעד שהגוף הבוחר יתכנס אחרי הצהריים ויבחר גזען לתפקיד הרב הראשי, יהיה לי יום נקי מגזענות ושנאה. אפשר?

ממתק אמיתי לסיום? המנון העוסקים בגבייה.