הבלוג של אבו אלמוג

טוב. הכותרות האלה ביידיש יימשכו עד שמישהו יעיר לי.

יומולדת שמח מיק ג'אגר. בן שבעים ביום שישי. צריך להגיע לגיל 45 כדי להעריך את הסטונז? כנראה כן. וזה מוזר.

כשהייתי בתקופה המעצבת של הטעם המוזיקלי שלי, בתחילת שנות העשרה לחיי, התעצב הטעם שלי על ידי האל הגדול מן המכונה 'גלי צה"ל' ונביאו קוטנר. קוטנר היה איש של הביטלס, ובטקסט המכונן של הטעם המוזיקלי שלי 'מסע הקסם המסתורי' התייחסו לסטונס כאל האנטי-כריסט. ההיפך מכל מה שהוא יפה וטוב שהיה הביטלס. אני מתייחס ל'מסע הקסם המסתורי' בתור טקסט, בין היתר כי תקצירי הפרקים פורסמו מראש במוסף של 'ידיעות אחרונות' שנקרא 'ראש בראש' שהיה 'המוסף לצעירים' וכלל גם מדורים הזויים כמו ביקורת סרטים פורנוגרפיים של קובי ניב. זה היה הטקסט המכונן של הטעם שלי בהמון דברים, ובין היתר במוזיקה. ידעתי על הסטונס לפני ששמעתי את הסטונס, ומה שידעתי עליהם היה לא טוב.

השנים, תחילת שנות השמונים, היו שנים לא רעות לסטונס, אבל לא השנים הגדולות שלהם. הם היו באיזה גילגול יותר פופולרי ויותר מסחרי שלהם, והוציאו שירים שבפרספקטיבה נראים לא רעים, אבל אז נראו די זוועה. לי לפחות. נחשפתי בתכנית 'מוזיקה היום' (כל ערב בשש עם אורלי יניב! היום ישמיעו את האלבום החדש של שלמה ארצי, תרקוד. כדאי להקשיב. יש גם להקות חדשות מבריטניה. הסמיתס והברונסקי ביט.) לאלבום שלהם 'אנדר-קאבר' ב-1983, שכלל שיר זוועתי בשם 'יותר מדי דם' שדיבר על איזה פסיכופט יפני שעלה אז לכותרות כי הרג ובישל את החברה שלו או משהו כזה. לא אהבתי. לא דיבר אלי. במקביל היה גם את קליפ הצדקה הנוראי של ג'אגר ובואי 'דאנסינג אין דה סטריטס'. השיר עצמו נראה לי איום, וכל השמועות על מה שקרה בין ג'אגר ובואי צפו ועלו. בגילאים האלה הייתי הומופוב לא קטן (והיום אני מכה על חטא), אז פשוט תייקתי את הסטונס ביני ובין עצמי כמשהו סוטה, ושכחתי מהם כמה שנים. כן, הכרתי את כל הלהיטים הגדולים 'סטיספקשן', 'יו קנ'ט אולווייז גט ווט יו וונט', וכיוצא בזה, אבל הם חלפו לי ליד האוזן. זו הייתה תקופה שמתי שלא היית פותח את הרדיו היית שומע שיר רוקנ'רול קלאסי. בייחוד אם הקשבת לתחנות שאני הקשבתי אליהן - גל"צ וקול השלום. אז כל היום היית שומע סטונס, ולא ייחסת לזה חשיבות מיוחדת.

הסטונס לא היו מתוחכמים. לא היה להם את העיבודים הסופר מתוחכמים של הביטלס עם תזמורות שלמות של כלי נשיפה. המילים לא היו רומנטיות, לא היו עצובות, לא היו ליריות. הן היו מילים שדיברו על הצד האפל והסקסי של החיים, שברוב טיפשותי בגילאי העשרה והעשרים לא הערכתי. אלבומי מופת כמו 'אט הר שטניק מג'סטיז ריקווסט' נראו לי פשוט חלק מהערצת השטן במוזיקת הרוק הכבד, שהתייחסתי אליה כאל גחמה ילדותית ומטופשת. היום אני מבין קצת אחרת. הביטלס נראים לי ילדותיים. העיבודים התזמורתיים מנופחים, הפסיכדליה אווילית. הטקסטים מתחנפנים. הפינק פלויד נשמעים לי בכייניים. אני צריך מישהו שישיר על סקס עם שתי גיטרות חשמליות, בס ותופים, אולי גם קלידים מגניבים ברקע. והמישהו הזה זה בדרך כלל מיק ג'אגר.

מה החזיק שם מעמד כל כך הרבה זמן? החבר'ה האלה שרדו דברים שהיו ממוטטים כל להקה. הם שרדו את פרישתו ומותו של בריאן ג'ונס. הם שרדו את הרצח באלטמונט, שהיה אקורד הסיום הצורמני של שנות השישים. שאמר, בעצם, כל מה שהביטלס ניסו למכור לכם היה שקר, הנה החיים האמיתיים. כל להקה אחרת הייתה מתפרקת. תראו מה קרה ל'משינה' אחרי פסטיבל ערד. אבל הסטונס המשיכו. והמשיכו לעשות את אותו דבר, ולעשות אותו טוב. יש להקות שפשוט מכרו את נפשן לשטן. אין לי ביטוי אחר לזה. פליטווד מק עברו מהבלוז של פיטר גרין לסוג של פופ מאוס, עשו מיליונים, אבל נכנסו אצלי לרשימה השחורה של איסורי השמעה. מה שפיל קולינס עשה ל'ג'נסיס' אחרי שפיטר גייבריאל עזב, יכול רק להחשב כאונס בנסיבות מחמירות. מיק ג'אגר עושה אותו דבר כבר חמישים שנה וימשיך לעשות את זה כנראה עוד חמישים שנה.

אז בשנות השמונים המאושרות היה אפשר לשמוע הרבה סטונס. היום צריך להתאמץ. גל"צ הפך לגלגל"צ. לקוטנר יש תכנית ברדיו בתשע, שאני לא שומע כי התכנית של הבלוז ב-88 FM הרבה יותר טובה. יש גם היפ הופ ומזרחי ואללה יודע מה עוד ימציאו הקינדערלאך. צריך להתכוונן טוב לתכנית של בועז כהן ולחכות ל'פינת האבן המתגלגלת' או סתם שיהיה מזל. אבל מי שומע היום רדיו? יש יוטיוב. בכל אופן, כשהם כבר לא שם, הם יקרים לי הרבה יותר. אני מחפש אותם. אני מחשיב את זה למזל טוב במיוחד כשיש שיר שלהם ברדיו.

אז אני נמשך מאוד לאלבומים הישנים שלהם. אני לא חושב שאחרי 1974 הם עשו משהו שראוי לשמיעה. טוב 'סטיל ווילס' אבל לדעתי הוא לא עומד ברמה של הדברים הישנים. זה רוק'נרול (יותר נכון רית'ם אנד בלוז, לפני שהמושג הזה קיבל את המשמעות הריהאנית שיש לו היום, והתחבר לשמות כמו הסטונס והקינקס) כמו שרוק'נרול צריך להיות. בסיסי, ערום, רע, מקפיץ. המילים הן ממזריות, לא נכנעות, לא מתחנפות. האישיות האקסטרוורטית של ג'אגר מדברת אלי היום הרבה יותר, כי אני מבין שבמובן מאוד בסיסי הביטלס שיקרו לי. ולקח לי כמה עשרות שנים לגלות את זה.

אז מה יהיה הממתק האמיתי? יש לי איזה קשר רגשי לאנג'י, זכרונות מדדה שזה היה השיר האהוב עליה. אבל את דדה לא ראיתי כבר עשרים ושתיים שנה. נלך על 'העוזר הקטן של אמא'. כשהביטלס שרים על סמים, והם שרים הרבה על סמים, הם מסתירים. הם רומזים. הם מייפים. סטונס מספרים על הדבר האמיתי. והוא לא כל כך נחמד. "What a drag it is getting old". וואלה!