הבלוג של אבו אלמוג

תמיד הייתי בעד שחרור מחבלים בעד תמורה הולמת, ובעד משא ומתן מדיני עם הפלסטינים. הפוסט הזה יוצא נגד הראשון וגם נגד השני, בהקשר הנוכחי, לא לדאוג, אני עדיין נמצא באותם שולי שמאל סהרוריים שהייתי פעם.

מה עתיד לצאת מהמשא ומתן המדיני שנפתח אתמול בירושלים, שלפי הדיווחים היה 'רציני'? כלום. נאדה. אולי עוד אינתיפאדה.

וזאת מדוע? כי הנושאים ונותנים מהצד הישראלי אינם מתכוונים לשאת ולתת אלא לבזבז זמן, ולהטיל לבסוף את האחריות לפיצוץ על הצד השני. ומניין לי לדעת זאת? אני מקשיב להם. אני לא צריך להקשיב לרובה ומניינה של הקואליציה הזו - האלקינים והדנונים למיניהם, אנשי ישראל ביתנו והבית הלאומי. דעותיהם ידועות. האצבעות שלהם תונפנה כנגד כל הסכם סביר. אני מקשיב ל'מבוגרים האחראים'. לבוגי יעלון למשל. הוא סיפר לי אתמול ש"נסיון העבר גורם לנו להביט אל המשא ומתן בלי אשליות". שמעתי את הנאום ברדיו, הכתב השמיט פיסקה קטנה. בוגי אמר ש"נסיון העבר בו נדחתה כל פעם ידנו המושטת לשלום גורם לנו להביט אל המשא ומתן בלי אשליות."

הממשלה הזו יוצאת למשא ומתן הזה כשאינה מאמינה בהצלחתו, וכבר מטילה, מראש, את האשמה על הצד השני. תכנית ב' היא שאם חלילה יתבשל שם משהו ולחץ אמריקני יביא, חלילה, לאיזה הסכם שנתניהו יוכל לחתום עליו, זה יטורפד ב'משאל העם'. מעניין, על ההתנחלויות לא שאלו אותי, וגם לא על המשך הכיבוש. על שלום שואלים. 

נסיון העבר שלי מלמד אותי שכאשר יוצאים למשא ומתן כשלשני הצדדים יש ראייה ברורה ותואמת של נקודת הסיום, המשא ומתן מצליח. כך בהסכם השלום עם מצרים בו התמורה הייתה על השולחן מלכתחילה, ודיין הבטיח אותה לתוהמי במרוקו עוד לפני שמישהו בכלל חשב על ביקור סאדאת בירושלים. כך בהסכם השלום עם ירדן, וכך גם באוסלו א' - נסיון נאצל שנרצח על ידי גולדשטיין, עמיר, והנהגות מטומטמות בשני הצדדים.

אותו נסיון עבר מלמד שכשיוצאים למשא ומתן מתוך כוונה "לחשוף את פרצופו האמיתי של הצד השני" התוצאה היא כישלון, והרבה מוות מסביב. בשנת 2000 הייתי קם מוקדם וצופה בחרדה בחדשות הבוקר, לשמוע על המשא ומתן המדיני בקמפ דייויד. ידעתי שאם זה ייכשל יישפך הרבה דם. כמובן שזה נכשל כי ראש ממשלתנו (תיבש ידי שהצביעה בעד האיש הזה, פעמיים!) אהוד ברק לא יצא כדי להביא שלום, אלא כדי לחשוף את פרצופו האמיתי של יאסר ערפאת. ואכן הצליח במשימה זו, והדבר הביא תועלת רבה למדינת ישראל. כך גם יעלון, וביבי, הנסמכים על נסיון העבר שבכל פעם שהושיטו ידם לשלום (ומתי זה קרה, בדיוק?) זו נדחתה. אין אשליות. עכשיו אני לא חרד. אני יודע. עובדה - אני כותב כאן במקום לצפות בתכנית הבוקר. 

אז לא יצא מזה כלום. זה נראה לי הקונסנזוס, גם בתקשורת. יש לי הרגשה שגם לולא היום הדרמטי שהיה אתמול במצרים, מהדורות החדשות היו מבליעות את האירוע המוזר הזה, המשא ומתן בירושלים, ולא נותנות לו את הכיסוי שיש בדרך כלל לאירועים כאלה. אין הרגשה שמשהו טוב הולך לקרות. והלוואי ואתבדה. והלוואי שבמשך כל יום מימי חיי שלאחר חתימת הסכם ליבני - עריקאת, או איך שלא יקראו לדבר הזה, יזכירו לי בלעג את הפוסט הזה.

ושחרור אסירים? זהו מעין אינסטינקט פאבלובי המלווה את המשא ומתן. כל משא ומתן. הדרישה הבסיסית היא צודקת. חלק מהאסירים הללו הם אסירים פוליטיים. ולישראל יש היסטוריה ארוכה ולא מכובדת של שימוש באסירים כקלף מיקוח. אבל חלקם הוא גם רוצחים די שפלים שמקומם בכלא. אני מאמין שגם במסגרת מאבק פוליטי יש קווים שאסור לחצות, ומי שמבצע רצח שפל במיוחד בדם קר, היה מגיע לעיסוקים האלה גם במסגרת לא פוליטית, ומקומו מאחורי סורג ובריח, ולא חופשי בחברת בני האדם. משזה נאמר - אם משא ומתן עשוי להוביל לשלום, שחרורם של האנשים האלה הוא מחיר שיש לשלם להתקדמות מדינית.

מה לעשות שהתקדמות מדינית אין, ולא תהיה, ושחרור אסירים מבוצע? מי שמשחרר אסירים, מתוך ידיעה שהמשא ומתן שהוא מוביל הוא משא ומתן סרק שכל תפקידו לרצות את האמריקאים, לבזבז זמן, ו'לחשוף את פרצופו של הצד השני' יודע שזהו שחרור סרק, שבסופו ישוחררו המחבלים, ישובו, כמסתבר, לפעילויותיהם, ושום דבר אחר לא יצא מזה.

אני מאמין למשפחות השכולות שהרוצחים המשוחררים רצחו את בניהן שכואב להן. הייתה לי שיחה כואבת ומאירת עיניים בפייסבוק, עם מכרה, שקרוב משפחתה הקרוב מאוד נרצח. היא כואבת כאב עצום, ורע לה מאוד. אני מאמין שכך הדבר לגבי כל משפחה נפגעת טרור. בין אם רוצחי היקרים לה שוחררו בעיסקה זו, ובין אם הם יודעים שהם ישוחררו בעיסקה הבאה. בדרך כלל זהו מחיר שאני חושב שראוי לשלם עבור התקדמות מדינית. כאשר התקדמות מדינית אין, ולא תהיה, המחיר הזה משולם לריק, והפגיעה במשפחות היא ללא כל הצדקה. 

בואו נסגור את כל התפרים בפוסט הזה בעיון - נא ללחוץ על הקישור ולחזור לכאן מייד אחרי כן - בפוסט של נפתלי בנט בפייסבוק לפני כמה ימים. בנט מזכיר לנו רצח מתועב, שבאמת זיעזע את כל המדינה לפני מספר שנים, רציחתם של רונן קרמני וליאור טובול. אבל הוא אינו יוצא כנגד שחרור הרוצחים. הוא הרי חבר בממשלה ונושא באחריות קולקטיבית למעשיה. הוא רק מבטיח שהשחרור הזה היה לשווא, ושלא יצא מזה כלום, ובמילותיו - "לאלה שיחגגו את שחרורם, רוצים לתת מדינה -לא יקרה." אם אפשר גם להסית קצת נגד הצד השני ולהציג אותו כלא אנושי, גם זה עובד, דרך אגב. הם חוגגים שחרור מחבלים, אוי ואבוי. בנט, תסתכל על צוות המשא ומתן שלך להסכמים הקואליציוניים. יש שם אחד נתן נתנזון. הוא הורשע בהנחת מטען במכוניתו של ראש העיר שכם. סטנדרטים כפולים, אחי? בכיף שיהיה לך.

אגב, כאן אני מאמין לו במאה אחוז - לא יקרה. גם בגללך, נפתלי. אבל גם בגלל כל יתר מרכיבי הקואליציה הזו. לא יקרה, כי לא רוצים, כי לא יכולים, כי את מה שכולם יודעים שצריך לעשות - לסיים את הכיבוש ולחזור לגבולות 67, אתם לא חולמים לעשות. 

אז שניה, רגע. אם משחררים מחבלים רוצחים, ויוצאים למשא ומתן מדיני על הקמת מדינה פלסטינית (אלא על מה ישאו ויתנו? על מחיר העראק? את זה קובע ה-OECD, לא? או שמישהו עוד פעם שיקר לנו?) אז מה אתה עושה בממשלה מר בנט? אני בטוח שלמר בנט יש את כל הבטוחות שבאמת לא יקרה כלום, וזו הסיבה שהוא עדיין בממשלה. וכאן הייתה גם עיסקה קטנה ונחמדה של שחרור אסירים מול בנייה פראית בהתנחלויות. עיסקה שבאמת, בגלל ההתנהלות הראוותנית והשחצנית של שר השיכון שלנו, נחשפה במלוא גולמיותה יום לפני תחילת המשא ומתן. הקישור, אגב, הוא למאמר מאוד משעשע של אורי אליצור, בו הוא מקונן על כך שהאתנן שקיבל הימין המתנחלי עבור שחרור האסירים היה נמוך מדי. בימינו הטרופים גם זו נחמה.

אז אחי מכר אותי בנזיד עדשים. שחרר מחבלים רוצחים בשביל בנייה בהתנחלויות. זה די סביר. ההתנחלויות הן בממשלה הזו - על כל חלקיה - חזות הכל. בימים אלו ממש מוכרים את העתיד האקדמי שלנו עבור ההתנחלויות. אז לשחרר כמה מחבלים רוצחים בשביל בנייה בארץ אבותינו? קטן עלינו. זה היה יכול להיות משעשע כל קריצות העין וההבטחות ההדדיות והסחרורים והספינים והעיסקאות. אלמלא כל זה היה מוביל לאסון, אסון אמיתי.

ובמילים מבדרות אלו נסיים.יום טוב לכולם.