הבלוג של אבו אלמוג

רקפת היא יישוב קטן במשגב. בעצם לא כל כך קטן. צמוד למועצה האיזורית ולבתי הספר, זה אחד מהמרכזיים ביישובי משגב. היישוב עלה לכותרות כשבג"צ חייב אותם לפני כשנתיים להקצות לבני הזוג פאתינה ואחמד זבידאת קרקע לבנייה. הבנייה הזו הולכת די בעצלתיים, אבל הבית הולך ונבנה. אתמול ערך תושב היישוב סיור ביישובו, וגילה שעל שלד הבניין צוייר דגל ישראל, ונכתבו המילים 'אין נאמנות - אין אזרחות'. האירוע כולו תואר בויינט במילים "נאצות בבית ערבים שבג"צ חייב לקבל ליישוב". 

התיאור הוא מעניין, כי אני עיינתי שוב ושוב בטקסט הקצר שנרשם על הקיר ולא מצאתי בו ולו מילה אחת של נאצה. ראשית, מצאתי שם סיסמה, שהיא ססמתה הרשמית של מפלגה המשמשת כיום כמפלגת השלטון.  נכון, יש כמה וכמה בעיות, היו יכולים להצליח קצת יותר בבחירות, וגם המשפט של ליברמן לא מאפשר להם לבלוט כמו שרצו, אבל סך הכל, אם אוספים חתימות, נראה לי שיש נתח ניכר מבית הנבחרים שלנו שהיה חותם על הסיסמה הזו בעיניים עצומות. צ'מעו, אפילו ממשלת ישראל פחות או יותר אישרה הצעת חוק ברוח הזו.  הצעת החוק עלתה ב-2010, עשתה קצת רעש ונקברה. נתניהו אמר שהתיקון הזה לחוק האזרחות הוא תמציתה של הציונות.  מי אני שאתווכח איתו? מעניין. בדיון שהתקיים בממשלה, הצביעו נגד הצעת החוק אנשי סיעת אהוד ברק, וכן דן מרידור, בני בגין ומיקי איתן. מה משותף לכל אלו? נכון מאוד, ילדים. אף אחד מהם אינו חבר בכנסת ה-19.

מעניין יותר הוא השימוש בדגל ישראל.

דבר ראשון מילה אישית על הדגל. אני אוהב את הדגל שלנו. נלחמתי בשבילו. במשך שלוש שנים עמדתי דום בבוקר כשהניפו אותו ובערב כשהורידו אותו. הייתי גם בהלוויה או שתיים שבהן נעטף הארון בדגל הזה. כולנו היינו. הייתי ילד בעפולה, כשהושיבו אותנו בכיכר העצמאות בעיגולים גדולים עם דגלי ישראל ביד וכובע טמבל בצורת הדגל על הראש. זה הדגל שלי.

אבל מי שצייר את הדגל על בית משפחת זבידאת עשה בו שימוש שונה מעט. הוא עשה בו שימוש כדי ליצור מתחם - המתחם שמעליו מתנוסס הדגל - ובו יש מקום לכל תושבי היישוב רקפת, ולא למשפחת זבידאת. הדגל, אגב, הוא גם דגלה. אם ישאלו אותי, איפה אני נמצא, בתוך המעגל הגדול שמעליו מתנופף הדגל, או מחוץ למעגל, מחוץ לגדר, עם משפחת זבידאת, התשובה שלי ברורה. איני רוצה להסתופף בצל הדגל הזה. מקומי בצד, עם משפחת זבידאת.

שימוש דומה בדגל עושה גם ראש עיריית נצרת עילית שמעון גפסו. בכניסות לנצרת עילית מונף דגל ישראל, הגדול ביותר שראיתי מעודי. להערכתי חמישה על שבעה מטר אם לא יותר. הדגל הענק הזה מסמן לאותם ערבים הרוצים לגור בעיר שאל להם לחצות את הגבול שמעברו מתנוסס הדגל.

משיחות עם אנשים במשגב שמעתי שבכל מקום בו אירע מעשה שאינו הגון, הושכרה דירה לערבי, או חלילה כפתה ערכאה משפטית הר כגיגית על תושבי היישוב ואילצה להקצות קרקע למי שאינו מבני ברית, מתנופפת לה כמות גדולה מן הרגיל של דגלים. רחובות מסוג זה ניתן למצוא במספר יישובים מיישובינו. בסלנג הפנימי, הדאהריסטי, קוראים לרחובות כאלו 'רחוב השגרירות'.

השימוש הזה בדגל ישראל כדי להדיר, להפלות, לדחוק, להוציא מן הגדר, לנכר, הוא שימוש שאינו ראוי. הוא לוקח את הדגל שלחמתי עבורו, ומשתמש בו למטרות הפוכות מאלו שלחמתי למענן. זהו שימוש בזוי.

ובכל אופן, זהו שימוש רווח, כשם שרווחת הסיסמה 'אין נאמנות - אין אזרחות'.

הגזען הקטן שעשה את מעשיו בחשיכה ורשם את מה שרשם על קיר בית משפחת זבידאת אינו לבד. הוא לא היה צריך לעשות מעשיו בחשאי. הוא כתב סיסמה רווחת בשיח הפוליטי, ססמה מנצחת, המסמלת את האידיאולוגיה השליטה היום בכנסת ישראל, וצייר את הדגל בהקשר רווח. הוא הצייטגייסט, רוח הזמן. הוא מייצג נכונה את הרוח הרווחת במדינתנו, ובמשגב. הזורע רוח יקצור סופה. הסוג הזה של התנהגות מוביל למקום אחד, והמקום הזה אינו טוב. 

אני חש כמו הילד הקטן העומד כשאצבעו בסכר. אבל המים האדירים שוטפים אותי מכל הכיוונים. רוח הזמן בישראל היא רוח של גזענות אלימה, בוטה. התסיסה במרחב דינה שתגיע אלינו. מה שאירע עם 'האביב הערבי' דורש דיון מעמיק, ותקצר היריעה. אבל טיבה של אלימות שהיא מתפשטת. ככל שנשכיל ליצור אצלנו מרחב נקי מגזענות, נקי מאלימות, מרחב של שיתוף פעולה, מרחב של סולידריות, כך נוכל להדוף את הרוחות הרעות המבקשות להתפרץ אלינו הביתה.

או שאוכל לעמוד בלב הסערה ולומר 'אמרתי לכם'. אבל זו תהיה נחמה קטנה מאוד.

 אסיים עם בחור נחמד בשם אליאס זייקוס שיודע לנגן, וראיתי אותו ביוטיוב. זה "סלאבו דיי" של פיטר גרין וסנואי וייט, שזאיקוס לקח, ושידרג קצת עם כינור חשמלי. שונה מהגירסה המקורית, ולטעמי לא פחות טוב. אם מישהו יוכל להשכיל אותי בשאלה מהו הסלאבו שבו מדובר, יבוא על הברכה.