הבלוג של אבו אלמוג

לפני שבוע הייתה את האזכרה לשומסק. השנה דיברתי ונשאתי את הנאום שרציתי לשאת לפני שנה. אציין, בקצרה, שעקרונות הדאהריזם נשמעים טוב בכל הקשר אם אומרים אותם בטון מדוד, בקצב איטי, בהקשר מתאים, ובאיצטלה של מכובדות. מי שממש רוצה, העליתי את הווידיאו לפייסבוק. 

מכל מיני טעמים וסיבות בעולם החלטתי לקחת איתי את אלמוג, כי רציתי שתספוג קצת ממורשתה כפולנייה בהתהוות. אם כבר יש לה את הגנים האלה, שימררו את חיי בעלה העתידי, לפחות נכניס בהם קצת תוכן. טעות חמורה ביותר. בשנייה שהגיעה לאולם, וראתה את הגיל הממוצע של הנוכחים - אני הייתי שם אחד הצעירים ביותר חוץ ממנה, הבינה שעשתה מקח טעות, ונאטמה. מכל מקום, לאירוע הזה קדם בוקר של בילויים, מוזיאון, מסעדה, וקניות בנמל, רק בשביל לרכך את המכה. לא שזה עזר.

אז היינו בוורהול במוזיאון תל אביב. התערוכה מציגה כמה וכמה אומנים, מהם יותר מוכרים כבסקיאט, ופחות מוכרים כוסלמן, מקיואן ופרינס. זה היה המפגש הראשון של אלמוג עם וורהול, כך שהתרכזנו בו. החיבור אליו היה מיידי, לשמחתי. אחרים פחות דיברו אליה, למרות שעניינו אותי. בסקיאט מורכב מדי לטעמי. אני אדם מאוד פשוט. העירום הסכימאטי עם הפטמות הזקורות והטבע הדומם של וסלמן לא דיבר אלי, ואת מקיואן לא הבנתי. כך שהתרכזנו בוורהול.

לא אנסה לתמצת את החוויה של אלמוג, שודאי הייתה מאוד שונה משלי, וחשובה לא פחות, בהתחשב בעובדה שאני רואה את העתיד שלה בתחום יצירתי זה או אחר. אנסה להעביר את הדברים דרך עיני. התערוכה היא לא מאוד מקיפה, ולא מאוד עשירה. עד של' שהתקשרתי אליה לשאול אם זה שווה כי פירסמה סטטוס בפייסבוק עם אחת התמונות משם, הביעה הסתייגות. ל' היא אולי אחד האנשים הכי תרבותיים שאני מכיר. היא גם תלביבית, וגם עובדת ממש בעיתון לאנשים חושבים (שזה היה משהו מאוד נחשב עד הפירסומת הזו של המזדיינים), ובענייני אומנות דברה לי הוא קודש, אבל הלכתי בכל אופן ולא הצטערתי.

 יש שם את הוורהול ההכרחי. זאת אומרת כמובן את המרילין מונרו, ואני לא מגזים - זה כמו לראות את המונה ליזה במקור. ואת המרק קמפבל, וג'קי קנדי, ונעלי היהלומים. מי שאינו מכיר את וורהול ומגיע לתערוכה מקבל מבוא לא רע, ואפילו יותר מזה. 

וכאן נכנסת החוויה שלי - העיון במקור חושף את הטכניקה. ואצל וורהול הטכניקה היא הרבה מאוד באמירה האומנותית. המבט אל יצירת האומנות המקורית, מראה היכן הודפס צילום מוכן מראש על משטח של צבע. מונרו, מרק הקמפבל, ג'קי קנדי, הם יצירות כה מוכרות, שאדם מהתרבות המערבית מוקף בהם בכל כך הרבה שיעתוקים, עד שאתה לא חושב שיש להם ממש מקור. אתה לא נותן להן את העיון הנוסף המגיע להן. הן המובן מאליו. כשאתה עומד מול מונרו של ורהול במקור, אתה יכול להבין בפעם הראשונה את העבודה לעומק. הדימוי עומד, מבודד. בפני עצמו. ללא כל הקשר חיצוני. רק אתה והתמונה. וורהול. וזה אדיר.

האמירה היא אמירה מאוד חזקה. השיעתוק אינו מושלם. אין המדובר במספר שיעתוקים זהים, אלא בשיעתוקים שונים. בכל תמונה פגם או שוני קטן לעומת האחרת. הדימוי של הזוהר, של המוות, של הבלונד, שעליו הלביש וורהול איפור מוגזם וצבע מוגזם, מדבר אליך מהתמונה, ועובר אצלך את התהליך הנוסף של השיעתוק עד שהוא הופך לדימוי המוכר, שמרוב ששוכפל ושועתק הוא כבר חסר משמעות. זו הייתה חוויה משמעותית, והייתי יכול לבלות את כל יתר זמני עד שקיעתו הסופית של הקפיטליזם אל מול הציור הזה.

השיעתוק הוא האמירה, וכאן דווקא מתחברים לדימויים של וסלמן ופרינס, ולחפצי הגרפיט הענקיים של מקיואן. הם יוצרים איזה מרחב הרמטי עם אמירה ברורה, סגורה כמעט. (בסקיאט דווקא חריג שם, והייתי אולי אפילו מוותר עליו, אבל אני לא מוגרבי ולא האוצרים של מוזיאון תל אביב). בקיצור - נורא שווה. 

בדרך החוצה תפסתי תערוכה של הדפסים ממקסיקו. זה היה משהו מדהים. היו שם הדפסים ורישומים, רובם פוליטיים. אומנות סוציאליסטית מהפכנית מהסוג המאוד אהוב עלי, עם האמירה הנאיבית. ביליתי שם עוד כמה דקות מענגות ביותר. לשמחתי גם אלמוג התחברה להדפסים האלה. זו הטכניקה שהכי מדברת אליה ושהיא הכי אוהבת ליצור בה. הילדה הזו היא כל כך קפיטליסטית שכמעט ועלתה להיות מועמדת לנגידה הבאה, והקטע המהפכני הסוציאליסטי, והשם אמיליאנו זפאטה - גיבורם של רבים מההדפסים, לא ממש מדברים אליה, אבל אומנות גדולה היא אומנות גדולה גם אם לא מתחברים לקטע הפוליטי, והאומנות שבהדפסים האלה היא מדהימה. היא ניסתה את ידה בהדפס בעצמה, והייתה יכולה להעריך גם את מידת העבודה שהושקעה בהדפסים, וגם את המיומנות שנדרשה ליצירתם.

כמו עם גורדון דאגלס, שהגעתי למוזיאון תל אביב בשביל לראות את אנג'ליקה כץ, ותפסתי את התערוכה שלו, גם כאן הדבר שלא הגעתי לראות היה החוויה המשמעותית מבחינתי. התערוכה נסגרת ב-28.9 - לוורהול אין תאריך סגירה, הוא מוכר יותר מזפאטה. רוצו בהמוניכם.

מתבקש לסיים במשהו של ולווט אנדרגראונד או לו ריד, אבל הגיעה אלי הידיעה על מותו של גבריאל בלחסן. זו אבידה ענקית. אני לא אשים כאן משהו של בלחסן עצמו. אשים לזכרו את אחד משלושת היוצרים הגדולים שיצאו ממושב תלמי אליהו, ששיתוף הפעולה שלו עם בלחסן ולפעמים גם עם גדג' הביא אותם לשיאים של יצירה - שלום גד.

השיר שאני מביא הוא 'תלמי אליהו'. אם הייתי כותב שיר, הייתי כותב את השיר הזה. 

מאיר אריאל, למשל, שירת באותו סוג של שירות שאני שירתתי בצבא. אז יש בשירים שלו כל מיני מילים ורמיזות שרק מי שהיה שם מבין. אני לא מדבר על המובן מאליו - לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ, אלא על שטויות כמו 'חבית הדגים'. אני יודע מה זה חבית הדגים, ורוב המאזינים לא יודעים. 'ושוב אני יושב על חבית הדגים בתקווה שיצא לי משפט מפתח' הוא משפט שלי הוא נורא ברור, ולא מטאפורי, ולאחרים זה תשבץ מוחין. 

'תלמי אליהו' מדבר אלי כמעט באותו האופן. הוא מאוד מטאפורי, אבל אני מבין את ההרגשה כי הייתי שם. מבפנים. לגמרי. שלום גד הוא בן גילי. השנה היא תמיד שבעים והשנה היא תמיד שמונים הן הרגשות שאני מרגיש בפנים מהבטן. 'אלוהים הוא תמיד איתנו' ו'אלוהים הוא תמיד נגדנו' אלה קטבים שחוויתי בעצמי. לא צריך לגדול מרוקאי (ויסלח לי מאוד אמנון לוי) בנגב המערבי. אפשר לגדול גם אשכנזי בעפולה ולהרגיש את זה מבפנים, מהבטן, כי החוויה היא החוויה של הפריפריה הישראלית, וזו נמצאת בכל מקום.

אז זה לזכרו של גבריאל בלחסן. השירים שלו עצמו כואבים מדי ליום הזה. אולי בהזדמנות אחרת. אני בטוח שהוא היה נהנה לשמוע את זה. -

- עדכון - לאחר צאת הפוסט התקשר אלי א' שהיה איתי בצבא, והזכיר לי את מה ששכחתי, או שלא ידעתי, ששלום גד שירת ממש באותו בסיס שכוח אל איתנו בשנת 1986 הידועה לשימצה, בבסיס התותחנים במבוא שילה. הוא היה סמב"צ או משהו כזה בשנת השירות האחרונה שלו, ואני הייתי איכוניסט בשנת השירות הראשונה, ואלה ואלה לא מתערבבים, אבל עם הזכרון (ומערכת הקשרים החברתית) של אמיר אי אפשר להתווכח. אז כבוד - ועכשיו תלמי אליהו, שוב, לזכר גבריאל בלחסן זכרונו לברכה.