הבלוג של אבו אלמוג

אסון התאומים ניכס לעצמו את התאריך הזה לנצח נצחים, ועמעם את זהרם של אירועים כיום השנה לקרב סטירלינג, הוא הקרב ההיסטורי שתואר ב'לב אמיץ', שמסמן את נצחון המעטים על הרבים, נצחון אוחזי הרמחים על הפרשים הכבדים, ואת נצחונם הזמני של שואפי החירות על המדכאים האימפריאליסטיים, או את יום הולדתו של בשאר אל אסד שנדמה שהשנה נחגג בהתלהבות פחותה מעט מזו שבשנים שקדמו לה.

אירועי ה-11 בספטמבר הם עניין מורכב, שאני חושב שקשה מאוד להבינו כהלכה בטווח הראייה של שלוש עשרה השנים שחלפו מאז. שרשרת האירועים שקדמה ל-11 בספטמבר, והאירועים הטראגיים שלאחריו, כולל המלחמה ההזויה בעיראק, המלחמה באפגניסטן (מי ניצח שם?), נצחונו של בוש במערכת הבחירות של 2004 ונצחונו של אובמה באלו שלאחריה, ואף אירועי הימים האחרונים - האביב הערבי, המתקפה שלא באה לעולם על סוריה, תוך האשמותיו של אסד כי ארצות הברית תומכת במורדים בו שהם אנשי אל-קאעידה, מראים עד כמה מורכב ורב רובדי היה האירוע. הספר הגאוני "ברוכים הבאים למדבר של הממשי" של ז'יז'ק שנכתב בסמוך לאירועים (כמו גם התייחסויות דומות של בודריאר לאירועים) הבהיר היטב כי אין המדובר באירוע שניתן להתייחס אליו בראייה הפשטנית של 'פונדמנטליזם איסלמי' הנלחם ב'ליברליזם המערבי', ויש לראות את האירועים בהקשר תרבותי וחברתי רחב בהרבה, המתייחס הן למופע של ה'פונדמנטליזם האיסלמי' והן ל'ליברליזם המערבי' כפנים שונות של מציאות גלובלית-קפיטליסטית חדשה, בין לאומית, מורכבת מאוד, שיצרה, בעווית לא רצונית, את 'אל קאעידה', וקרסה לתוך עצמה ב-11 בספטמבר. השנים שעברו מאז הוכיחו כמה וכמה תחזיות בספר כמוצדקות מאוד, וכך גם אירועי הימים האחרונים עצמם. הגלישה בחזרה ל'מלחמה הקרה', וזו הפעם ללא כל מסווה אידיאולוגי, אלא כהתנגשות אינטרסים ערומה, חפה מכל יומרה מוסרית, מטילה אור שונה ומוזר על אירועים אלו, ואירועי העתיד ודאי ישנו את התמונה הקליידוסקופית הזו שוב ושוב.

ה-11 בספטמבר 1973 הוא דבר שונה. כאן עולה תמונה ברורה. כאן ברור מאוד מי נלחם במי, מי ניצח ומי הפסיד. אירועי ה-11 בספטמבר 2001 הועצמו מאוד על ידי הטלוויזיה. האירועים הללו, שהתרחשו בלב העולם, בניו יורק, שודרו שוב ושוב, והאימג' של המטוסים הפוגעים בבניינים נחרט בזכרון ובתודעה. האירוע הזה היה אירוע מכונן טלוויזיוני במשמעות הבודריארית המדוייקת של המושג. אירוע שהתרחש אמנם במרחב אמיתי, בו פגעו מטוסים אמיתיים בבניינים אמיתיים, ואלו קרסו על אלפי יושביהם, אך מעבר לכך הוא היה אירוע טלוויזיוני, הפנינג סימבולי, שהיה אירוע מדיה חזותי מדומיין בה במידה שמלחמת המפרץ הראשונה הייתה כזו, על פי בודריאר, בספרו הפרובוקטיבי 'מלחמת המפרץ לא הייתה'. אירועי ה-11 בספטמבר 1973 הם מבחינה זו נון אבנט. הם לא היו קיימים. רובנו נחשפנו להם בסרט 'נעדר' בו מובלט גורלו של אחד, אמריקני, מבין אלפי נרצחי הכת הצבאית הרצחנית שהשתלטה אז על צ'ילה. האירועים כמעט ואינם מצויינים בישראל. ה-11 בספטמבר 2001, כמו גם ה-6 באוקטובר 1973 עמעמו אותה מן התודעה שלנו. סביר להניח שלרוב גדול של קוראי לקח זמן מה להבין במה מדובר. מניין הדמים של האירועים הוא דומה, אגב. כ-3,000 קורבנות, דומה בצורה מחרידה למניין הקורבנות הישראליים במלחמת יום הכיפורים.

האירועים עצמם היו דרמטיים מאוד. התמונה המנטלית של איינדה, משדר אל העם, כשבידו רובה קלשניקוב אותו קיבל מתנה מפידל קסטרו, והוא עומד על משמרתו עד הרגע האחרון בו פורצים אנשי פינושה אל החדר ביריות היא תמונה שיש בה מן הנשגב ומן המגוחך כאחד, בהתחשב בעובדה שאין המדובר במהפכן מקצועי בנוסח צ'ה גווארה, אלא בגבר שמנמן וממושקף בגיל העמידה. האימג' הנוסף שנשאר הוא של ג'ק למון בסרט 'נעדר' המחפש את בנו האבוד בין מאות ואלפי גופות המושלכות לאחר שנרצחו בעינויים באיצטדיון נציונל בסנטיאגו. שני אלו, ממרחק של עשרות שנים, ובתיעוד חסר ומעומעם, אינם יכולים להתחרות בדימוי החזק של המטוסים הפוגעים בבניינים, ועדיין, מבחינתי, ה-11 בספטמבר שייך במידה שווה לאיינדה ולבוש, לפינושה ולמוחמד טאהא.

ב-11 בספטמבר 1973 כפתה ארצות הברית את רצונה על צ'ילה והשליטה עליה את דיקטטורת הדמים של פינושה. ישראל, כהרגלה, תמכה בצד הלא נכון, ותמכה במשך שנים במשטר פינושה המצורע מבחינה בינלאומית בתמיכה במוסדות בינלאומיים, ובאספקת נשק. בין הנרצחים, כרגיל בחונטות דרום אמריקניות הטובחות באינטלקטואלים - יהודים רבים. בפוסט קודם עמדתי על המשמעות שיש לתמיכתה של ישראל במשטרים מצורעים אלו, בהקשר של יחסה של ישראל לחונטה הרצחנית בארגנטינה. לא אחזור על הדברים. אציין כמה דברים שלי הם מאוד ברורים.

האימפריאליזם האמריקאי כפה את רצונו על העם הצ'ילאני. את המחיר שילמה צ'ילה ושילמה אמריקה הלטינית כולה. השבר היה נורא. די להיזכר בספריו של בולניו, בהם הגיבורים חיים שוב ושוב את הזוועות שעברו ב-73'. הספרון "שיחות טלפון" בו יכול גיבור אחד לומר לשני, תוך כדי שיחה תמימה -"אתה זוכר את שבעים ושלוש? על זה בדיוק חשבתי. הרגנו את כולם שם.", בו הגיבור מעונה וניצל ממוות רק בשל כך שאחד השוטרים המענים הוא בן שכונתו. השבר הוא גדול. גדול יותר משברה של אמריקה ב-2001. אין זה הזעקה של האימפריה השאננה שסופגת מכה בלתי צפויה, נוסח ארצות הברית של 2001 או אף ישראל של 1973. זו זעקתו של מעמד שלם של אנשים שניסו ליצור דרך חיים חדשה, לחיות בדרך משלהם, והושתקו ונרצחו, כשרצונם הלגיטימי הוסט אל הצד לטובת אינטרסים של מדינה זרה, אינטרסים של הון ושל כוח שלא ראו את האינטרס שלהם ממטר. זעקה של מדינת 'עולם שלישי' שאזרחיה משמשים כפיון במלחמה עולמית, מבלי שיישאלו לרצונם. הזעקה הזו רמה פי כמה במציאות הנוכחית הרואה הן את שובה של המלחמה הקרה, והן את שובן של השאלות הנוגעות להתערבות צבאית או אחרת במדינות זרות, לכוח האמריקני, ולמגבלות עליו.

במה שנוגע לנו, ניתן לראות גם את מלחמת יום הכיפורים כלחימה באמצעות שליח, בה שני הצדדים נעזרים במשלוחי נשק ועזרה טכנית משתי המעצמות היריבות, ולוחמים זה בזה בבחינת 'ישחקו הנערים לפנינו'. כמובן, זה רק חלק מן התמונה, אבל יש לשאול עד כמה היו הסכסוכים המזויינים בהם מצאה ישראל את עצמה בין 1967 ל-1982, על אלפי הקורבנות שבהם, עימותים בלתי נמנעים, ועד כמה האינטרס הישראלי שיחק תפקיד בייזומם, או בהבאתם לסיום.

מהבחינה הזו אירועי ספטמבר 1973 הם רבי משמעות לישראלים כשם שאירועי אוקטובר 1973 הם רבי משמעות. עלינו ליצור את הדרך שלנו, לקדם את החזון שלנו, לראות מה האינטרס שלנו. לדחות בשאט נפש כל אינטרס זר, אינטרס של מעצמה, אינטרס של הון. להבין שהקפיטליזם הגלובלי אינו הדרך היחידה, ולהיות מוכנים לשלם את המחיר על ההבנה הזו.

נסיים בשיר של אחד המרטירים של 11 בספטמבר, הזמר האהוב בעל השם הבלתי סימפטי VICTOR JARA. תנו לחיים לעוף.