הבלוג של אבו אלמוג

זה עתה חזרתי משעתיים רכיבה בבקעת בית נטופה. הגשם הראשון תפס אותי על האופניים. עדיין היה די חם, והמדובר בטפטוף מטריד ודוחה. אבל עדיין - הגשם הראשון. הבקעה היא עכשיו בתקופה הגרועה ביותר שלה, מבחינת נופים. החיטה נקצרה זה עתה, והשדות הם פשוט מרחבים גדולים וריקים של שלף, וזה לא מראה יפה. רועות שם הפרות הבדואיות האיומות האלה, עם הכלבים המעצבנים. רק מטעי הרימונים הפזורים פה ושם נותנים איזה טעם לרכיבה.

בדרך עברתי דרך עראבה וסח'נין. הבחירות לרשויות המקומיות ניכרות היטב. בעראבה הריב הוא בין הדגלים האדומים והדגלים הירוקים, וכל בית נושא דגל זה או דגל אחר. לפעמים דגלים גדולים מאוד. מעט מאוד דגלים כתומים של בל"ד, וראיתי מכונית הנוסעת עם הדגל הירוק והדגל הכתום. ייתכן שאיחדו שם כוחות. ייתכן וזה בחור שסובל מפיצול אישיות. ייתכן שהוא מחליף דגלים לפי השכונה שהוא עובר בה, ופשוט לא הספיק והמשיך לנסוע עם שני הדגלים. הכל אפשרי בפוליטיקה המקומית.

סח'נין היא סיפור אחר. מאזן גנאים הוותיק מתמודד נגד מועמד של חד"ש בשם ד"ר ספואת אבו ריא. את ד"ר ספואת איני מכיר אישית, אבל אחיו הוא חבר טוב מאוד שלי. העיר גם היא תוססת מדגלים, אבל יש כרזות ענק בגובה של מטרים רבים המציגות את תמונות המתמודדים. כמובן שכל בית וכל מכונית נושאים דגל. ההתרשמות שלי היא שיש קצת יותר אדומים, וראיתי גם אסיפות בחירות שבהן כל הרחוב קושט בכרזות ובלונים אדומים. מ' ידידי מבטיח לי שהמצב מעולה ושאחיו הוא ראש העיר הבא. אני ראיתי יותר מדי מערכות בחירות מכדי להיות אופטימי. שיהיה בהצלחה, בכל אופן.

בחודשיים האחרונים, ככה לקראת הבחירות נראה לי, התמלאה סח'נין בשמות רחובות, מקום בו היו בעבר שלטים רק ברחוב הראשי שנקרא רחוב הגליל, ובכיכר הראשית הקרויה כמובן כיכר שוהדא אל אקצה. ממה שהתרשמתי יש הרבה שמות הנוגעים לאישים מקומיים, קצת מרטירולוגיה פלסטינית נוסח רח' השאהיד כך וכך. הרחוב שליד האיצטדיון נקרא רחוב דוחא, וכמובן - איך אפשר בלי -

לפני כשנתיים קראו בשמות לרחובות באשחר. הצעתי לקרוא לרחובות על שם דאהר ושבעת בניו הגיבורים - אני רציתי לגור ברח' צ'ולייבי כי זה השם שאני הכי אוהב והוא בנה גם את החומה בטבריה - נדחתה משום מה. הוחלט לקרוא על שמות של הרים, ואני גר ברחוב גלבוע. זה סביר, כי זה הר סבבי ונמצא בצפון, וגם נמצא בגבולותיה של מדינת ישראל המוכרים על ידי אומות העולם ולא בשטחים. 

רח' דאהר בסח'נין הוא אחד הרחובות הקיצוניים לכיוון הדרך המובילה לבית הספר גליל ולאשחר, אז בסך הכל זה טוב שלא קראו לרחוב שלנו על שם דאהר כי אפשר היה להתבלבל. מצד שני אפשר היה לקרוא לכל הדרך הזו דרך דאהר אל עומר, וכך לאחד כוחות בין שני היישובים. אבל שמות של רחובות זה דבר שאפשר לשנות. כשהמהפיכה הדאהריסטית תסחוף את הגליל, יהיה בכל עיר ובכל יישוב רח' דאהר, וכך גם אצלנו. 

אפרופו המהפיכה הדאהריסטית, הביסוס האקדמי שלה מקרטע משהו. כזכור, סיימתי את 'המחקר המקדים' אך עדיין איני יכול להתחיל בכתיבת הדוקטורט עצמו, כי הוועדה עוד לא התכנסה, ופ' בחו"ל. אני דווקא תוסס מרעיונות, וביליתי את השבועיים האחרונים בלתרגם מאמר של סקינר, שהכניס לי מיליון שטויות לראש, וכל מה שרציתי לכתוב עד עכשיו נהפך על ראשו. בקיצור, סקינר גילה לי את עובדת קיומו של בחור שנקרא מרסיליוס איש פדואה שב-1342 כתב איזה מאמר בלטינית שנקרא DEFENSOR PACIS, שומר האמונה, שבו הוא משרטט 42 עקרונות לשמירת הריבונות והפרדת הדת מהמדינה. 1342! ההסתכלות שלו על המדינה היא מדהימה, וזה עוד לפני שבכלל מישהו המציא את המושג הזה. ולחשוב שכשחיפשתי את ההגדרות האלה בתזה הלכתי למקס וובר. הרי הטענה ששיטת המילט שלנו המערבת מין שבאינו מינו לא מתאימה להגדרה של מקס ובר את הריבונות היא טענה כל כך חלשה לעומת הטענה שאינה מתאימה אף לשיטתו של מרסיליוס איש פדואה, וזאת לאור פער 650 השנה בין השניים. לאמשנה. אני גם מאוד שמח מההיכרות עם הוגה זה, איש פדואה, שלא שמעתי עליו עד עכשיו, כי אבותי גרו בימי הביניים בפדואה ואולי הוא היה שכן שלהם ודפק על הדלת רק לבקש כפית סוכר, או שצהל בהמון כששרפו אותם על המוקד, כי הפרדת הדת והמדינה וכל זה, אבל אחרי הכל מדובר ביהודים, כן? אבל אחרי שסיימתי עם זה לקחתי הפסקה, כי אני לא רוצה לעבוד פול גז בניוטרל, ואני די בטוח שפ' תוציא לי את כל השטויות מהראש כשתחזור מחו"ל, ולא רוצה להשקיע יותר מדי עבודה לפני שהיא נותנת לי כיוון.

אז כאילו זה נורא חבל כי יש את כל החגים וחול המועד וזו התקופה הקלאסית לתת זינוק קדימה, ובחול המועדים כתבתי פחות או יותר את מרבית התזה בסיבוב הקודם. אז עכשיו זה לא יכול לקרות, וזה די מעצבן. אבל אני לא מתבטל, חלילה. עכשיו אני סתם קורא ומתרגם להנאתי מאמר של הברמס על החשיבה הפוסט-מטאפיזית, שנותן לי פחות או יותר בסיס פילוסופי מוצק להגיע לבית הכנסת כל שבוע, ולהרגיש שאני אותו רדיקל תוסס שהייתי תמיד. הנה טעימה, לכל המעוניין, ובכך נסיים - 

"בקצרה, המחשבה הפוסט-מטאפיזית מוכנה ללמוד מן הדת, אך נותרת אגנוסטית במהלך התהליך הזה. היא מתעקשת על ההבדל בין הוודאויות של האמונה מחד, וטענות התקפות שניתן לבקר אותן בפומבי, מאידך, אך נמנעת מהנחת הבסיס הרציונליסטית שהיא בעצמה יכולה להכריע איזה חלק מהדוקטרינות הדתיות הוא רציונלי ואיזה חלק אינו רציונלי."

מה, לא סבבה? סבבה אגוזים.

שבוע טוב לכולם.