הבלוג של אבו אלמוג

במשך כמה וכמה שנים, מעת ששב בנימין נתניהו לעמדת כוח, היה מרכז המדיניות הישראלית, הן בענייני פנים והן בענייני חוץ, האיום בתקיפה צבאית באיראן. כאן יש לדקדק. 'האיום בתקיפה צבאית' ולא 'תקיפה צבאית' או 'מניעת הגרעין האיראני'. 'תקיפה צבאית' כנראה אינה אפשרית, ונצטרך לשם כך שירותי קבלן משנה, כצבאה של ארצות הברית. 'מניעת הגרעין האיראני' אפשרית גם אפשרית, אך לשם כך יש ליצור קואליציה בין לאומית רחבה, המגובה הן בקונסנזוס בינלאומי בדבר הדרך שיש לנקוט בה, והן בגיבוי צבאי של ארצות הברית ובעלות בריתה בעולם ובמזרח התיכון. זה אפשרי, זה בוצע בעבר, אבל לשם כך על מדינת ישראל לשלם מחיר של התנהלות ראויה כלפי הפלסטינים, הפסקת התנחלויות וכיוצא בזה, אותו נתניהו לא היה מוכן לשלם. ולהיפך, במשך שנים עשתה ממשלת נתניהו את כל שביכולתה כדי למנוע את התממשות האפשרות הזו - מונה שר חוץ שעצם הזכרת שמו מעוררת גלי סלידה בבירות העולם הנאור, הכיבוש אך החריף והעמיק, הפרת זכויות האדם בשטחים לוותה בהידרדרות במצב זכויות האדם בישראל גופא, ומדיניות החוץ של ישראל הייתה תערובת משולחת רסן של HASBARA שמעולם לא שיכנעה איש מחוץ למדינת ישראל, אך פעלה על מנת להעצים את הניכור שחשים תושבי ישראל לעולם שמחוץ להם, התגרות בכל בעלת ברית פוטנציאלית במרחב המזרח התיכון, ממצרים ועד תורכיה, והתערבות ילדותית ומסוכנת במערכת הבחירות בתוך ארצות הברית עצמה.

במה התבטאה 'מדיניות האיום בתקיפה צבאית באיראן'? למדיניות הזו היה פן חיצוני ופן פנימי. כלפי חוץ הייתה זו מדיניות מאוד פשוטה. שיש לזכור, שכפי שניתחתי קודם, מטרתה אינה חיסול הגרעין האיראני. מכיוון שידוע לכל, וודאי לנשיא האמריקני הנעזר ביועצים צבאיים מביני דבר, שצה"ל אינו יכול לקוות להשמיד את תשתית הגרעין האיראנית בכוחותיו הוא, וכל מה שיכולה תקיפה כזו לעשות היא להבעיר את האזור למלחמה אזורית שסופה לא ישורנו, ולמוטט את מה שנותר משרידי המדיניות האמריקאית באזור בשנים האחרונות, אם נאיים מספיק חזק, ונעשה רושם מספיק משוגע, נקבל כל מה שאנחנו רוצים! זה כנראה עבד, עד גבול מסויים. 

כלפי פנים, שידר נתניהו את הפנים הצ'רצ'יליות, המודאגות, של מי שעניין זה (כפי שטרחו כתבלבי התדמית מטעמו להדגיש שוב ושוב במאמרי מערכת בעלי חזות רצינית ומודאגת) הוא עיקר עיסוקו. נתניהו, על פי גירסה זו, הוא המבוגר האחראי שיצליח בשילוב של יכולות העל המדהימות שלו במדיניות בין לאומית - והוא ממש מדבר אנגלית, עם מבטא, מהבית! של יורדים! - ותבונתו העמוקה מיני חקר, להציל אותנו מהשואה החדשה המתרגשת עלינו. זה עבד אפילו יותר טוב מהפן החיצוני, זה ניצח לו שתי מערכות בחירות. בשתיהן היריב המרכזי שלו הייתה אישה, ואלו, כידוע, אינן יודעות כיצד להתמודד עם איראנים. אל מול ציפי ליבני הוטחה השאלה - מי היית רוצה שיענה לטלפון בשתיים בלילה. או במילים אחרות - את יודעת לתכנן תקיפה באיראן, את? מול שלי יחימוביץ' כבר לא היה צריך אפילו להעלות את העניין הזה, כי זו, ברוב חוכמתה, בחרה להתמודד מול נתניהו אך ב'שאלות חברתיות'. זה היה בעצם הקלף המנצח. המדיניות הכלכלית והחברתית של נתניהו שקרסה מתי שהוא בשנת 2011 והסתבר כי מרבית העם מאסה בה, הייתה צריכה להביא לתבוסה סוחפת בבחירות. אבל כל אזרח ישראלי תחת האיום האיראני הבין, כי מה יהיה איכפת לו ממחיר הקוטג' כשארצו תהפוך לאידי חורבות רדיואקטיביים עשנים, דבר שרק נתניהו יודע כיצד למנוע.

היופי הוא שהדברים לא נאמרו מעולם במפורש. איש מבין המתמודדים, מנתניהו עד לפיד, לא הציג תכנית ברורה בעניין זה. הנושא לא עלה במערכת הבחירות, וכמעט שלא עלה בדיון הציבורי, ויחד עם זאת, באורח פלא, היה ברור וידוע לכל. הובלנו, מסוממים, דרך הקורידה, אל הזירה. והינה הזירה ריקה.

החל מאתמול, מנאומיהם של אובמה ושל רוחאני, אין אופציה ריאלית לפעולה צבאית. אפילו ישראל המשוגעת לא תעז לתקוף באווירה זו של משא ומתן מול גורם מתון שעלה לשלטון. הסיפור הזה נגמר, ומתחיל סיפור חדש.

מדיניות החוץ שלנו הוצגה בקלונה. במשך שנים אנחנו צועקים שדרושות סנקציות כדי לגרום למשטר האיראני לוותר על תכנית הגרעין, וכשזה סוף סוף קורה, שום דבר - פרט להתגיירותו הפומבית של רוחאני, עלייתו על דוכן העצרת הכללית כשהוא מנופף בדגל ישראל ושר התקווה, והצהרתו שלא רק שהייתה שואה, אלא שזו אשמת הפלסטינים, וכגמול ראוי יש לאכלס מחדש את בית המריבה בחברון - לא מספיק. הכל שקרים והסוואות, והאיראנים השקרנים האלה רק מרגיעים אותנו כדי שלא נתקוף. מחיאות הכפיים הגורפות בסיום נאומו של רוחאני, אל מול היעדרותה המביכה של משלחת ישראל מהאולם מראים מי תיוותר משותקת ומבודדת לאחר סיום העצרת, ומי תקדם את ענייניה בתנופה דיפלומטית של ממש.

אז המדיניות הזו קרסה. השקרים נחשפו. הנחות הבסיס כולן קרסו. זה נגמר. אין לנתניהו יותר מדיניות חוץ, ואין לו גם מדיניות פנים. כל הצדקה שהייתה לו כלפי בוחריו להמשך שלטונו תמה בקול דממה דקה.

אז מה? יש עוד שלוש ומשהו שנים לקדנציה הזו. במה נעביר את הזמן? 

"אבל למה מתעוררת לפתע בהלה
וקמה מהומה (כל הפנים הִרְצִינוּ)
למה מתרוקנים פתאום רחובותינו, כיכרותינו
הכל שבים לבתיהם נבוכים עד מאד?
 
כי ירד הלילה ולא באו הברברים
וכמה אנשים שבאו מאזור הגבול אומרים
שאין בכלל ברברים בסביבה.
 
מה יהיה עכשו עלינו בלי הברברים?
האנשים האלה היו איזה פתרון."