הבלוג של אבו אלמוג

סך הכל - עקרונית חשוב לכתוב על הבחירות המקומיות (ההמלצה הדאהריסטית - בסח'נין - אבו ריא. בכרמיאל - הרשימה היהודית הערבית למועצה - בתל אביב - הורוביץ. בירושלים - לרדת מייד לברלין) או על ההצעות החדשות בעניין בית המשפט העליון (סך הכל סבבה אגוזים, אבל רונלד פרייזלר כבר תפוס ולא יוכל לשבת בדין בבית הדין העממי המוצע) וכל מיני כאלה, אבל החלטתי לכתוב על דיוות הפייסבוק מוורסאי איריס בוקר.

יש הרבה אנשים שחושבים שאין אישה כזאתי באמת. שזה איזה יועץ מס מפתח תקווה עם יותר מדי זמן פנוי. שלא יכול להיות דבר כזה. לא ולא. יש כזו, והיא אפילו גדלה איתי בעפולה הקטנה.

מה שהביא אותי לכתוב את הדבר הזה זה שני דברים. לפני כמה שבועות ישבתי עם חבר, אדם שהיכרתי לא מזמן. הוא ידע שאני אחד מכמה אלפי חברים שלה בפייסבוק, ומאוד הופתע לשמוע שאני והיא... באמת... כאילו מכירים מהחיים, עוד לפני שהיה פייסבוק בעולם. הוא הביט עלי כאילו סיפרתי לו שגדלתי עם הנסיכה דיאנה או משהו. אבק כוכבים נגה עלי. באמת.יש לנו 25 חברי פייסבוק משותפים, ורק שמונה מהם הם אנשים שגדלו איתנו בעפוליצ'קה הקטנה (והגיעו למקומות נורא מוזרים, ורסאי זו רק ההתחלה...) אז חשבתי שאם אשוב ואחשוף (היא מופיעה כאן בכל מיני איזכורים בכל מיני פוסטים) שאני ממש מכיר אותה, אז כאילו כולם גם נורא נורא יעריצו גם אותי.

בשבת התגלצ'תי ופתחתי את הפרצוף, ומייד פירסמתי תמונה בפייסבוק. די הצטערתי על זה. דבר ראשון, אני לא ממש בסדר כמו שחשבתי וזה מאוד כואב. דבר שני - איך לומר - אני לא במיטבי. אבל חשבתי שזה ישעשע וירגיע את חברי הפייסבוק שלי שידעו על מצבי במוקדם או במאוחר. והנה, יום שני בצהריים, איריס, ממיטת חוליה (דלקת ראות, אני חושב) בבית החולים בוורסאי, מפרסמת תמונה של עצמה עם מסיכת ההנשמה, ודי שברה את השיא שלי בחשיפה עצמית.

אז אני חייב לכתוב עליה קצת. דבר ראשון - אני נורא אוהב אותה. לא דיברתי איתה בערך מ-1985 עד 2010, וגם אחרי כן לא מי יודע מה חוץ מצ'אטים בפייסבוק, אבל האישיות שלה, גם אז, וגם היום, זה משהו מדהים. בנאדם פתוח, ונהדר, ושנונה, וחדה, וכל מה שצריך בשביל להיות דיוות פייסבוק, אבל גם בנאדם נפלא בחיים. דבר שני - אני רוצה לעשות לה קצת טוב כי היא לא במצב בריאותי טוב. אני מבין שאין חשש, והכל הולך לכיוון טוב, אבל בכל אופן. לבקר אותה בוורסאי איני יכול, אז אני שולח לה מין כרטיס החלמה וירטואלי. אז הנה איריס ואני, מין טבלה השוואתית -

* לאיריס 2,750 חברי פייסבוק. לי יש 394. אני נורא משתדל להיות חבר רק של מי שאני מכיר, או שנראה מעניין, או שבטעות התפלק לי, וסך הכל הייתי מאנפרד משהו כמו חמישים אחוז מהחברים שם, רק אני לא רוצה להעליב וכאלה. איריס כנראה פחות בררנית. לכל פוסט שלה יש מאות תגובות. האמת - די שווה לשמוע מה שיש לה להגיד.

* איריס הייתה חצי מזוג תאומות תוססות (נדמה לי שזו הגדרה שלה). אני הייתי בכיתה דווקא עם סיגלית, אבל היינו ביחד בצופים וכאלה.

* איריס סיימה את תיכון בן גוריון. אני נשלחתי לאורט עפולה למופרעים בלבד כי לא יכולתי לסבול את המסגרת המחניקה של התיכון העיוני. למדתי עיבוד נתונים אוטומטי, וזה באמת מה שאני עושה בחיים. אני לא יודע מה איריס למדה, אבל זה גם מה שהיא עושה בחיים.

* זוג התאומות הנקראות כיום בוקר היו מרכז חיי החברה התוססים של המחזור, אז כהיום. אני, לעומת זאת, ידעתי את נטיית השמות הראשונה בלטינית בעלפה (Femina. Feminea, Feminae, Feminas, Feminarum, Feminant) כבר בכיתה יא. גם היום, למשל, כל מי שרוצה לשמוע על משנתו של עמנואל קאנט מרים אלי טלפון.

* איריס גדלה בשיכונים של גבעת המורה שעליהם היא אוהבת לכתוב, ומתארת אותם באופן כל כך מקסים. היא גדלה בבניין רב קומות, שנבנה על ידי עמידר, אם איני טועה. אני גדלתי בעפולה התחתית, גם בבניין רב קומות, ובגיל 14 עברנו לגבעת המורה לשכונת 'הווילות' רוממה.שנמצאה ממש ליד הבית של איריס.

* היינו מחכים ביחד לאוטובוסים לבית הספר ולפעולות של הצופים באותה התחנה ליד בית אורי.

* איריס ברחה מעפולה כמה שיותר רחוק. אני משתדל לחזור לעפולה כמה שאפשר.

* הפוסטים שלי העוסקים ב'טוהר הוואגינה' כוללים לרוב ניבול פה המכוון כנגד שיטת המילט השוררת, ואולי גם קריקטורה פורנוגרפית ואנטישמית. אלו מבריחים בדרך כלל את הקוראים. איריס היא המלכה הבלתי מוכתרת של השירה האירוטית בפייסבוק, ומלווה אותה באיורים מקסימים שאין לי מושג מאיפה היא מביאה. שווה לקרוא אותה רק בשביל זה.

* אני לא כותב כאן שום דבר על ש'. העוקבים של איריס יודעים כל מה שצריך על פרנק ודוריאן.

* דוריאן נשמה. גם פלג ואלמוג. כל ילד הוא עולם ומלואו.

* איריס הצליחה מוורסאי להזיז את 'חוק התורים' שהורים המגיעים עם ילד אוטיסט יקבלו קדימות בתור. אני מאשחר לא מצליח לעשות עשירית מזה. אם משהו מאוד מעצבן אותי, אני כותב על זה כאן או בטרקלין. זה בדרך כלל מסתיים שם. אולי זה כי בדרך כלל הפתרון שלי כולל מהפכה דאהריסטית והיא בסך הכל רוצה שיאפשרו לה לעמוד ראשונה בתור כי לילד אוטיסט קשה לחכות בשקט.

* אני חושב שאני באיזה מקום בנאדם די סגור שסוחב כל מיני שריטות אלוהים יודע מאיפה, וקשה להתקרב אלי. איריס די ההיפך. אבל סך הכל לכל אחד יש את הסריטות שלו. מה שיפה זה להפוך אותן למשהו שעושה לאנשים טוב. זה קורה לי לפעמים או כאן בבלוג הזה או בספרים. לאיריס זה קורה כל יום בפייסבוק.

* אני מדמיין איתה כבר הרבה זמן איזה שבת בערב בבריזה הגלילית על המרפסת באשחר, כשדוריאן קוטף אגוזים ישר מהעץ, שותים את התנין ומרכלים על כל מיני אנשים מכיתה ט'. זה עוד לא קרה.

* אבל זה יקרה.

ממתק אמיתי לסיום - אני חושב שעזבתי את בית הספר התיכון, לטובת החינוך המקצועי, וגם את שבט יזרעאל צופי עפולה כי לא נתנו לי להדריך מעניין למה, בשנת 1983, וכך נפרדו דרכי מדרכיה של איריס ל-27 שנים. אז הנה משהו חמוד מאותה שנת וינטאז'. אני לא הכרתי אז את אלביס קוסטלו - נדמה לי שהיה קליפ שלו פעם ב'זהו זה' אבל זו הייתה ההיכרות שלי איתו פחות או יותר עד אחרי הצבא. אני די סגור על זה שגם איריס לא הייתה בעניין, פשוט כי זו לא הייתה המוזיקה ששמענו אז בעפולה. זו הייתה תקופה איומה לאנושות עם כל הניו וייב האיומים האלה וכל מיני להקות שנקראו בשמות כמו 'יאזו'. אז סך הכל ילדות העריצו את תיסלם או בנזין, אני הייתי יותר בעניין של הביטלס. מוזיקה אנגלית נורא מתוחכמת לא ממש חדרה לעמק יזרעאל. אבל אולי אני טועה. בכל אופן היום אני מכיר את קוסטלו ונורא אוהב אותו, והשיר הזה הוא על משהו שאיריס עושה - "כל יום אני כותב ספר". איריס - הרבה בריאות.