הבלוג של אבו אלמוג

היום התחלתי ממש את לימודי הדוקטורט. זה התחיל בסמינר מחלקתי, ואחרי כן פגישה קצרה עם פ'.

כל היום התלבטתי אם להגיע או לא, כי אני לא ממש במיטבי. יש עלי שני פלסטרים גדולים שמכסים את כל השטח שמתחת לעין שמאל עד בערך לזווית הפה. אבל שמתי שקופים (חשבתי על קונסילר, אבל זה יכול ליצור רושם קצת מטעה אם אגיע לסמינר כשאני מאופר) וגם היומיים האחרונים הורידו את הנפיחות ומאוד הקטינו את השטח הפגוע הבולט, והגעתי. סך הכל אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני. אז יזכרו אותי כמי שהגיע לסמינר המחלקתי ארבעה ימים אחרי תאונת אופניים. ביג דיל. לא את היופי שלי מחפשים שם. או כך אני מקווה. מה שכן, ירדתי קצת מהמשככי כאבים כדי להיות חד. זו הפעם הראשונה שפותחים את הסמינר המחלקתי לדוקטורנטים, אז עדיף לא להיות מסומם ולא לדבר שטויות.

אז הייתה שם פ' שמאוד שמחה שבאתי, וגם הציגה אותי לבאי הסמינר, ובפעם הראשונה יצאו מפי המילים הקסומות - "אבו אלמוג, דוקטורנט, כותב כאן על ריבונות בהנחייתה של פ'". והייתה פרופ' ש' שאני נורא אוהב, שיש לה תפקיד חשוב במחלקה, וגם זיהתה אותי ואמרה מילה טובה וצחקה איתי. וק' כ' י' שגם אמרה לי שלום, וא' שממש היה הבודק החיצוני מטיל המורא של התזה שלי לפני שנתיים, וביליתי ימים שלמים בלקרוא כל מה שהוא כתב כדי שאוכל לענות על השאלות שלו. הוא לא זיהה אותי, אבל אחרי כן דיברנו קצת, ואמר שהוא זוכר אותי הרבה יותר שמן, וזה כבר עשה לי את היום. וכשג', ג' הגדול, שמע את השם שלי הוא עשה פרצוף של 'עכשיו אני יכול לחבר את השם לפנים'. והתיישבתי ממש ליד ע' שהוא אליל, ושמעתי את ג' וד' וע' וכל אלה. וגם הייתה הרצאה על נושא שאני קצת מבין בו מהפרקטיקה, אבל לא אמרתי כלום, כי סך הכל הם לא באו לשם לשמוע אותי. היה סבבה. נשמתי אוויר פסגות בכמויות. סך הכל מנקודת ראות של סטודנט, להסתובב עם החבר'ה האלה שעד עכשיו קראת רק במאמרים, זה די מסחרר את הראש. אולי אני אשמע כאן מאוד ילדותי, או מין ילדון כזה שנכנס בטעות לחדר מורים וראה את המורה לפיזיקה מרכל עם המורה לתנ"ך ומכין לה תה. או השליח של הפיצה שהזדמן לאולפן וראה ממש את אדיר מילר בצילומים. אבל אני די ברקיע השביעי. 

אחרי כן ישבתי עם פ' והיה פיצוץ. במובן החיובי. אין לי מושג אף פעם מה לצפות ממנה. אבל היום היא הייתה במיטבה, ופתאום זרמנו על אותו גל, שזה לא קורה לי איתה הרבה. היא הסכימה איתי שאני צריך לגשת ישר לכתיבה, ואפילו חשבנו איזה פרק לכתוב. ואז היא פרקה לגורמים את הצהרת הכוונות שלי, ובנתה אותה מחדש. חשבתי שהיא תתלהב מאוד מכל הקטע עם סקינר ומקיאוולי, אבל היא די הוציאה לי את האוויר מהמפרשים בקטע הזה וטענה שמה שאני חושב שמצאתי הוא לא ממש נכון. שיש כאן לכל היותר שתיים שלוש שורות אטימולוגיות מעניינות, אבל לא הדבר המהותי שאני חושב שמצאתי. אבל את זה עוד נראה, כי יש מקור שאני מכיר והיא כנראה לא, ואולי שם יש תשובה טובה יותר.

ואז היא פתחה לי עולם שלם במילה אחת - 'גנאלוגיה'. ופתאום סקינר ומאיקאוולי עפו דרך החלון, וחזרתי לניטשה ומשם לפוקו והברמס! אני בבית! הללויה! כל הקלאסיקות האלה כבר יצאו לי מכל החורים, ואפילו קאנט כבר נראה בלתי רלוונטי משהו בימים האחרונים. חייתי לי בספריה מעופשת בקניגסברג, והייתי צריך קצת ניחוחות של בגט פריזאי. ופתאום קיבלתי מנה של דקונסטרוקטיביזם ישר לווריד, ואלוהים אדירים כמה שהייתי צריך אותה, והפרק האפיסטמולוגי בדוקטורט נכתב באיבחה אחת של תסרוקתה המעוצבת היטב. האוויר עמד, ורוחו של פוקו שררה לה בחדר. עד שהיא אמרה - "ויש גם מעבר לפוקו, ואחרי פוקו, ונגד פוקו". ואז רוחו של מישל התפוגגה וטסתי לספרייה כאחוז טירוף.

אז כאילו אני חושב שהאלמנט הדיסטינקטיבי בצורה הזו של חשיבה גנאלוגית הוא הניסיון לשלב בין מאמץ הרמנויטי לתפוש את הפרדיגמות של השפה שמהן אנו תופסים מרחק היסטורי ביחד עם היסטוריה מטריאלית יותר המגלה את הפרקטיקות החברתיות הפועלות בצוותא חדא עם פרדיגמות אלו, את כל האפרטוס המוסדי השוזר את הפרקטיקות החברתיות ומשלב את הסוציולוגי עם המשפטי, את ההרמנויטי עם הפילולוגי. במשולש הזה של המדינה - עדה דתית - יחיד יש לצורת ניתוח זו ערך מיוחד. מה, לא? לא יכול להיות. אני די סגור על זה. עוד תראו.

אז כמו שאתם רואים אני די עף על עצמי. זו רק ההתחלה זה היום הראשון. עוד תבוא נקודת השבירה, ונקודת השפל,  היגון והייסורים. אני מאוד מפוקח בקשר לזה. אבל היום מותר לי לשמוח. אני מתכנן ערב של הסתגרות עם מישל. ויירגן. יירגן מביט אלי מהקיר (מיסגרתי את התמונה שלו מהכתבה ב'הארץ' באוגוסט 2012 כשהוא ביקר כאן. מה שיפה בפורמט החדש של מוסף השבת שלהם הוא שהכריכה קצת יותר עבה. אשקרה פוסטר). בטח גם לו היה קטע כזה ביום הראשון של הדוקטורט, כשהוא נכנס לחדר של הסמינריון המחלקתי וראה את הגל מגיש לשלגל כוס קפה, רק שהוא היה בן 16 ואני בן 46 או משהו כזה. הוא בטח חושב שאני קורא את "The Philosophical discourse of modernity" שלו, אבל אני מחפף וקורא מקור שניוני. זה כי הוא כתב גרמנית וזה עובר קשה מאוד בתרגום. מישל לעומת זאת מבריק וחובה לקרוא אותו במקור. סתם מחשבות. אבל אי אפשר לגשת ישר. צריך לקרוא קצת 'על', להתמקד, ואז להתנפל על 'לפקח ולהעניש' כאילו אין מחר. האמת שקראתי כבר, אבל תמיד טוב לחזור אליו עם עוד תובנות. וכל זה הצפי לשבת הזאת, וגם זה אם אספיק לעשות את הכביסה בזמן.

אז מה, סבלתם בריהאנה אתמול? מגיע לכם. לא, באמת. טוב, אני לא אשים קליפ שלה, כי סך הכל אין לי מושג מי זאת ומה היא שרה, ומוכן לשים את השנקל האחרון שלי - ואני חייב עוד כמה עשרות אלפי כאלה לבנק - שגם לא הייתי נדלק מי יודע מה אם הייתי מכיר. אז תקבלו את לוטה לניה, כי היא סך הכל מין ריהאנה כזאת של ויימר, וכל הדיבור הזה על הברמס עשה לי חשק לשמוע אותה, וסך הכל אני מסתכל על התמונה שלו והוא נראה לי די מבסוט מהרעיון. וספינה עם גולגולת ושישים תותחיה אז תקרא לי הידד!