הפגיעה שלי ביד נורא כאבה, אבל בשבוע הראשון שלאחר הפגיעה הייתה לי הופעה בבית המשפט מדי יום, ובנוסף הייתי צריך להופיע בסמינר מחלקתי, להיפגש עם המנחה פ' לאחר מכן, ולהשתתף באיזה מפגש של 'פילוסופים צעירים' (מוא... פילוסוף צעיר... נו, מילא.) והייתי מאוד מודאג ממראה הפנים שלי, כך שלא ייחסתי יותר מדי חשיבות לכל יתר הפגיעות שסבלתי בנפילה. רק אחרי שהכל שם עבר, וחזרתי ליופיי השמימי הרגיל, התחלתי לחשוב למה הכאב ביד לא מסתיים. א' היעילה ממשרדי שיכנעה אותי לגשת לרופאת המשפחה, כי היא לא רצתה לשלם משכורת למי שסתם יושב ונאנק. זו איבחנה כבר שבר. לטענתה זה לא משהו שיראו בצילום כי זו עצם נורא קטנה ומשהו נורא דק, ולוקח כמה שבועות עד שתהליך ההתאחות עצמו מעבה את הסדק ואפשר לראות את זה בצילום. ניגשתי לאורטופד שאמר משהו דומה, ורשם לי איזה קיבוע עם מין תחבושת כזו עם ברזלים.
במשך שבועיים הסתובבתי עם הדבר הזה על היד שלי, וזה כאב לי הרבה יותר ממה שזה כאב בלי התחבושת. הייתי מתעורר בשעות מטורפות בלילה ולא מצליח להירדם. זה מאוד עזר להתקדמות הדוקטורט שלי, אבל הותיר אותי במצב מתמשך של תשישות. הרופאה קצת הפחידה אותי שיכול להיות שאם זה לא יתאחה טוב אצטרך ניתוח וכאלה אז השארתי את הדבר הנוראי הזה על היד, וחיכיתי ששישה שבועות יעברו. אתמול אחרי הצהריים כבר לא יכולתי יותר. לא רק שזה כאב, אלא גם שזה היה מאוד מסורבל, וכשהקלדתי זה היה מקליד אותיות מעצמו מהשורה שמתחת לשורה שהאצבעות שלי לחצו עליה. אז פשוט העפתי את זה לכל הרוחות. בהתחלה זה הפסיק לכאוב, אחרי שתי דקות זה התחיל לכאוב יותר.
בחמש וחצי נכנסתי לאיזה פגישה בנוגע לבר המצווה של פ'. שם כבר כאב לי מאוד, וסיממתי את עצמי עם משככי כאבים במהלך הפגישה עצמה. לא כל כך הבנתי מה קורה מסביבי. אני חושב שסיכמנו על הפילהרמונית של לונדון עם אייל גולן בתור די ג'יי, יאקים ואלפקות מטוגנים בתור מנות פתיחה, ושהמשפחה תגיע לאירוע בצניחה חופשית ממטוס קרב או משהו. פשוט חתמתי איפה שאמרו לי. ש' הייתה שם, אז איפשהו האחריות עליה. היא יודעת שאני לא כשיר. העניין הוא שגם כשלא כואב לי היא מתייחסת אלי כבלתי כשיר, אבל זה כבר סיפור אחר. כשחזרתי הביתה היה לי פיתוי אדיר לשים את הסד בחזרה, אבל לא עשיתי את זה. הלכתי לישון בלי זה.
קמתי בחמש, שזה כבר יתרון, והיד הרבה פחות כואבת והאצבע הרבה פחות נפוחה. פלא רפואי. כתבתי שעה בערך על מושג הגנאלוגיה אצל ויליאמס (למתעניינים - BERNARD WILLIAMS, TRUTH AND TRUTHFULNESS: AN ESSAY IN GENEALOGY(Princeton University Press, 2002))., והכנסתי את כל הארס שאני יכול כלפי הטיפוס החלקלק הזה. אחרי שעה של הקלדה קצת יותר כואב, אבל לא מתקרב אפילו לרמות שהיו עם הסד. אני חושב שאשרוף אותו. באמת.
אז מה? בעקבות השטויות שאני כותב בדוקטורט הפלאים, הייתי יכול להתחכם כאן ולהגיד שבעצם מה שיש ביני ובין האורטופד זה יחסי כוח פוקולדיאניים, ושאין ממש 'מדע' מאחורי הרפואה, אלא הבנייה סובייקטיבית של יחסי כוח חברתיים. ואז כולם יגידו נו... באמת. מה שכן, יכול להיות שהאורטופד צודק, ויכול להיות שהוא טועה. יכול להיות שעוד מעט נורא יכאב לי, ויכול להיות אני לא יודע מה. כרגע הרבה יותר טוב לי. תחושה אדירה של שחרור. פשוט לא יכולתי יותר. אני חושב שאם הוא היה מקבע את היד עם גבס, ולא הייתי יכול להסיר את הקיבוע, היה לי הרבה יותר טוב, כי לא הייתה לי את הדילמה של להוריד או לא להוריד. אני חושב שחלק גדול מהכאבים שסבלתי היו עניין שהייתה לי את יכולת הבחירה, בלי יכולת להחליט בעצמי. זה עינוי פסיכולוגי שקשה לתאר.
אופניים? כנראה בשבת לא. בכלל האופניים לא עושים טוב למשפחה שלנו בזמן האחרון. הגיסה שלי ממש היא זו שהותקפה על ידי הפרה בעת שרכבה על אופניים באזור קיבוץ מגידו. אני רוצה לתת ליד לנוח עוד שבוע מהמאמץ שכרוך ברכיבת אופניים, ולראות מה יקרה. אולי עוד שבוע אעלה על האופניים. זה יהיה חודש מהנפילה, ואסור להפסיק להמון זמן. מאיר אריאל שר 'תעזבנו יום יעזבך יומיים'. זה נכון לכל דבר, ובטח לפעילות גופנית. אני הולך המון, כדי לפצות, אבל זה לא אותו דבר.
היום יש בית משפט ועוד כל מיני שטויות ודברים. אני מתכוון לנסות לעבור את היום בצורה הכי נקייה בלי כדורים ובלי עניינים, ולראות איך העניינים מתקדמים. הסד נמצא שם, ואני יכול להחזיר אותו אם ארצה, ואני מקווה גם שהאורטופד לא ממש קורא את הבלוג הזה.
ממתק אמיתי? הנה שיר שהמנגינה שלו מאוד עליזה ואופטימית, למרות שהמילים מאוד קודרות. אלו קרידנס, שהם ממש סבבה אגוזים, ונחמה מוחלטת בקשר לכל כאב באשר הוא, והם שרים על זריחת הירח הרע.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
