הבלוג של אבו אלמוג

אז ככה, זה לא שאין לי מה להגיד על ליברמן והכור האיראני וקופיקס והתחקיר של זוגלובק ושלי יחימוביץ' וכאלה. זה פשוט שאני חי בימים האלה את הדוקטורט, ולכתוב על כל דבר אחר נראה לי משהו לא ממוקד ששייך לעולם רחוק ואפלולי.

אחרי ההקדמה הזו - אני נמצא במקום שלא הייתי בו מעולם, ואני לא אוהב להיות שם. כרגע אני נמצא במקום שאין לי תמונה ברורה של מה אני צריך לעשות ולאן אני הולך. וזו די בעייה.

קצת היסטוריה. לפגישה הראשונה עם פ' לפני כשנה הגעתי עם נייר מסודר שסיפר פחות או יותר על מה אני רוצה לכתוב. השלב של עיבוד הנייר הזה ל'הצהרת כוונות' לקח חצי שנה בערך, וזאת מהסיבה שהעבודה התקדמה בפרצים של ארבעים ושמונה שעות פעם בחודשיים, בדרך כלל לקראת פגישות איתה, כי הייתי צריך להשלים מיליון מטלות אחרות שהטילו עלי כהשלמות כי התואר השני שלי לא משפטי. הצהרת הכוונות עוצבה לבסוף בצלמה ובדמותה של פ' - היא הייתה היסטורית יותר מסוציולוגית ומשפטית, הפוסט מודרניסטים והפוסט מרקסיסטים האהובים עלי נעלמו ממנה, לטובת פילוסופים מדיניים מתקופת ההשכלה, והיא עסקה בניתוח מדוקדק של הגדרות בסיס במדע המדינה, שזה סבבה. אני מאמין גדול בדיאלקטיקה, וגם שצריך לשים לי סייגים, ולכוון אותי למסלול. היא יודעת לעשות את זה וזה נחמד מאוד. מה שכן, ההצהרה הייתה פי שתיים ממה שצריך - 12 עמודים במקום 6.

אחרי שהתקבלתי לדוקטורט יש שני שלבים. בתוך שנה עלי להגיש 'הצעת מחקר' של עשרים עמודים, ולאחריה יש לי משהו כמו שנתיים שלוש לכתוב את הדוקטורט עצמו. בפגישה שלי עם פ' הצהרתי בפזיזות ששלב 'הצעת המחקר' הוא מיותר, כי בסך הכל זה לקחת את הצהרת הכוונות ולכתוב שם שתי מילים על כל מילה שנכתבה, ושאני רוצה לטוס עם הכתיבה עצמה. היא זרמה איתי. סוכם שאתחיל בכתיבה, ובמקביל אתעסק קצת עם הצעת המחקר, במטרה להגיש אותה במועד, עוד שנה.

התחלתי בתנופה גדולה בכתיבה. החלטתי להתחיל מה'הערה האפיסטמולוגית'. אחרי שלושה שבועות ועשרה עמודים הבנתי שזה לא זה. כל מילה הייתה קשורה בעבותות לכל מיני דברים שצריכים לבוא לפני 'ההערה' ואחריה. זה היה כמו לבנות קומה אמצעית בבניין, בלי יסודות. באוויר. החלטתי להתקדם בכתיבת 'הצעת הכוונות', ובמקביל להעמיק בקריאה של מקורות לקראת התחלת הכתיבה. אז בימי השבוע אני קורא וכותב כשעה, רק בשביל לא לאבד קשר. שישי מוקדש להצעת המחקר, שבת לקריאה ואיסוף חומר. השיטה הזו מכניסה אותי לוויברציות. יש לי בלגן גדול מאוד עם עצמי, בין הרצון להתקדם, ובין הרצון להעמיק, בין היכולת התיאורטית להעמיד הצהרת כוונות עד סוף נובמבר (אני יכול) ובין החשש שזה לא רציני. וכל מקור שאני קורא לוקח אותי למקום אחר. לא היה לי שום דבר כזה עד עכשיו, כי תמיד הייתה לי תמונה ברורה של איך להתקדם. זו תופעה חדשה בשבילי, ומלווה בחששות. 

עקרונית - הקטע המתודולוגי וסקירת הספרות בהצעת המחקר מאחורי. נהניתי מאוד לכתוב אותם. אבל הקריאה שלי בשבת מפזרת לרוח את כל מה שאני עושה ביום שישי. ופתאום דברים לא סגורים, ויש עוד מקורות, והכל בכיוון לא נכון. ואני יודע שאם אגיש עכשיו את ההצעה, בטווח של כמה שבועות, ארגיש שפיספסתי משהו. אם אתמזמז עם זה כמה חודשים - יש לי שנה - אסבול מאוד וארגיש שאני דורך במקום ולא מתקדם.

מה שמשגע אותי זה איך אנשים אחרים עושים את זה. הייתי במפגשים של דוקטורנטים. חלק מהם חיים על מילגה, שזה לא משהו שאני יכול לאפשר לעצמי. אבל גם אם היה לי כל הזמן בעולם לכתיבה, זה היה עוזר? אבל אם אין לי את הזמן הזה, האם אוכל להעמיד נייר ראוי? האם אפשר לכתוב כך דוקטורט במשפטים, בשעות הפנאי? האם אני כותב שטויות בשטחים שההיכרות שלי איתם היא שטחית? האם יש מישהו שבכלל מכיר את המקומות האלה לעומק יותר ממני? יש לי המון עם מי לדבר - שלוש קבוצות פייסבוק שונות של דוקטורנטים. חבר'ה מהטרקלין כולם דוקטורים ודוקטורנטים. הפילוסופים הצעירים. החבר'ה מהקולוקיום. אבל אין לי אף אחד שאני באמת יכול לדבר איתו. כל אחד שקוע בענייניו. כל אחד בשלב אחר של העבודה ושל החיים. רק אני נמצא במקום שאני נמצא. בדידות גדולה. והאל הגדול שבמכונה, יאהו, הדואר האלקטרוני, אינו מביא את המיילים הרצויים מהמנחה פ'.

ובכל אופן, יש רגעים לא רעים. כשאני קורא בספר ש'הרעיון העומד בבסיס המודל המלחמתי של החברה על פי פוקו הוא שהארגון המדיני אינו היפוכו של 'המצב הטבעי' בניגוד למה שאומרת התיאוריה של הובס', פתאום מצלצל הפעמון, ונפתחת הדלת, ואור גדול נוגה. אבל יכול להיות שזה קישקוש ואני מבין את זה לא נכון, או לא מבין את זה בכלל, או חושב שאני מבין את זה. הרבה שמחה. הרבה ספיקות.

טוב, עד כאן. שבוע חדש, ויש גם את מלחמת הקיום היום יומית לצאת אליה. צריך להתפרנס ממשהו. אי אפשר להיות כמו דיוגנס בחבית. או שאפשר? גיבור השבוע הוא מישל פוקו. אדם קרוב אלי שלא אסגיר בשמה, שראתה את הספר שאני קורא, טענה ש'מישל פוקו דווקא נראית לא רע, יחסית לפילוסופית פוסט מודרניסטית'. הסתבר שהיא סברה שפוקו מוצג בתמונה של  אילנה ארבל על גב הספר, ולא שמה לב להומוסקסואל הקרח שעל קדמת העטיפה. אכן, תולדות המיניות הרצון לדעת... ממתק אמיתי לסיום -