הבלוג של אבו אלמוג

1993 התחילה כל כך טוב, עם רבין ואוסלו וכל זה, ואיך הכל הלך מאז לעזאזל! אם הייתם שואלים אותי ב-1993, איך ישראל תיראה ב-2013, בטח לא הייתי חושב על אינתיפאדה שלישית, וביבי, וכיבוש, ופערים חברתיים, ובטח לא על יאיר לפיד. רגע, זה לא הבחור היפיוף שמשחק את החבר לשעבר של זאתי משירת הסירנה? שר אוצר? נו באמת... יש לי המון הסברים לזה בדרך כלל, שנעים בין המיסטי (עונש על חטאינו) לקוונאטי (אנחנו חיים בסביר פחות מבין העולמות האפשריים. בעולמות היותר סבירים הכל סבבה אגוזים). אבל אתמול הקשבתי למצעד שנות התשעים בגלגלצ, והם השמיעו שם את הקליפים שלהם של העשרים שנה, ונפל האסימון, זה גלגלצ אשמים בהכל! זה לא יכול להיות מקרה שהכל היה טוב, ואז גלגלצ נוסדו והכל הלך פייפן. יש מתאם, יש מובהקות, יש סיבה. זה זה. בוודאות.

הייתי יכול לתת כאן כמה הסברים. ראשית, יש את ההסבר הקונספירטיבי. סך הכל תחנה של צה"ל, האירגון עם הסיבה הכי טובה לשאוף שאף פעם לא יהיה כאן שלום. כאילו, מה הם יעשו כל הדגנרלים האלה? בביזנס הם לא מי יודע מה, ופוליטיקה זה כבר לא מה שהיה. אבל אני לא אוהב תיאוריות קונספירציה (למרות שאני מבשל כאן מה זה פוסט ליורצייט החמישים לרצח קנדי), אז זנחתי. יש גם את ההסבר האקדמי. כאילו בעקבות חיים דעואל לוסקי בהקדמה ל'ארכיאולוגיה של הידע' לפוקו, אני יכול להסביר ברצינות שבכל שיח מתקיימים יחסים משניים המקופלים בשפת השיח עצמה: ביטויים בעלי ערך סמנטי, המבנה הסינטקטי של ההיגדים, המבנים הפרופזיציוניים של הדיבור והרובד הדקדוקי המייחד שיח, ומאפשר אולי להתבונן בו ככזה, מבפנים ומבחוץ כאחד, ופשוט להמשיך ולנתח מהנקודה הזו, אבל אז אאבד את אחרוני קוראי, עוד לפני שאסיים את הדקונסטרוקציה.

אז אלך לכיוון תרבותי ספרותי. דיסטופיות.

בהתחלה חשבתי שהכי מתאים זה המטריקס, ושהמוזיקה הזוועתית הזו היא בסך הכל השדרים שמשדר אייג'נט סמית' לבטריות האנושיות שלו כדי לשמור אותן במצב של היברנציה. די עפתי על עצמי מההסבר הזה, ובכל פעם שפתחתי גלגלצ דמיינתי שאני ניאו הנשאב לתוך עולם המטריקס. אבל לאייג'נט סמית' אין מחוייבות לתוכן. למעשה העולם שהוא ממציא לבטריות שלו הוא עולם די זוועתי, ולא העולם הגלגלצי בעל התוכן המוקפד (עוד נגיע לזה, מבטיח) אז ירדתי מהאנלוגיה הזו.

1984! כולם זוכרים שוינסטון סמית' (עוד סמית'! בחיי שעליתי על משהו. נוט טו סלף. הלאה) עבד במחלקה של זיוף עיתונים מהעבר, כדי למחוק כל זכר לאנשים שאויידו ולהכניס במקומם סטטיסטיקות צמיחה מזוייפות (השם 'דני איילון' עולה במחשבה, אבל אני מתפרע). אף אחד לא זוכר את העבודה של החברה שלו ג'וליה. היא עבדה במכונה שהייתה מייצרת באופן אקראי רומנים רומנטיים ופורנוגרפיה רכה בסרט נע, כדי לחלק אותם לפרולים ולהחזיק אותם במקום. התפקיד שלה לא כלל תוכן, היא בסך הכל הייתה מסובבת את הידית. האמת היא שגם אני חשבתי פעם להתפרנס מכתיבת רומנים רומנטיים ופורנוגרפיה רכה, ואפילו היה לי שם עט - פנלופי פינגן, שזו מין מחווה מעוותת לג'ויס. כי באמת יש לזה נוסחה מאוד קלה לפיצוח. אבל למרות שגלגלצ היא אורגן של מנגנון האופל הטוטליטרי הצה"לי, בסך הכל הם לא משדרים חזות קודרת ואפלה כמו ב-1984 וגם האנלוגיה הזו לא ממש מתאימה להם. 

ואז נזכרתי ב'מבדרים את עצמנו לדעת' של ניל פוסטמן אללה ירחמו. הוא כתב שב-1984 שולטים באדם על ידי כאב, אבל ב'עולם חדש מופלא' שולטים באדם על ידי עונג. ונפל האסימון. גלגלצ הגיעה אלינו מדפי הרומן של אלדוס הקסלי "עולם חדש מופלא".

זה רומן שמספר על עולם עתידי שבו אנשים חיים בחברה שניתקה את כל הקשרים הרגשיים בין בני אדם. בני האדם מחונכים לרדידות רגשית, חיים בהרגשת אושר טריוויאלית אינסופית, ומתייחסים למין כאל פעולה מכאנית הנדרשת לשחרור גופני. זה מושג על ידי הבנייה חברתית, אבל גם על ידי שתי פעולות - ראשית, הלעטת האוכלוסייה בסם שנקרא 'סומה' שפועל בערך כמו נאום של יאיר לפיד. אתה לוקח את זה ומרגיש שהכל הסתדר והכל בסדר. שנית, כשהם ילדים נותנים להם לשמוע תוך כדי שינה ססמאות תת הכרתיות שפועלות עליהם וגורמות להם להתניות האלה.

אז הנה, למשל, השיר המדבר בשבח האורג'י -פורג'י, האורגיה הריטואליסטית המינית שמהווה חלק נחמד מהחברה הזו -

"Orgy-porgy, Ford and fun,
Kiss the girls and make them One.
Boys at one with girls at peace;
Orgy-porgy gives release."

נכנס לפלייליסט? בטח נכנס. ואם רציתם לדעת איך זה מרגיש עם סומה, כך מספר לכם מוסטפה, אחד הגיבורים, על מעלותיה של הסומה:

"And if ever, by some unlucky chance, anything unpleasant should somehow happen, why, there's always soma to give you a holiday from the facts. And there's always soma to calm your anger, to reconcile you to your enemies, to make you patient and long-suffering."

ושמישהו יספר לי שהבעת האושר האינסופי על פני בתי, כשאני מעביר לגלגלצ והיא מזהה את השיר המתנגן שם (איך לא תזהה? הם טוחנים אותו בלי סוף), לא מגיעה בדיוק מאותו מקום עצמו.

ואם לא השתכנעתם, הנה הציטוט הבא ישר מפי הגבורה, אלדד קובלנץ בראיון לשבעה ימים של ידיעות - 

"רדיו ותוכן ילדים עובד על חזרתיות. הנטייה הטבעית של ילדים היא לחפש את המוכר. גם בגלגלצ היה משהו כזה. משהו שעובד על רצף ולא על פיקים". 

וואלה! האקסלי לא היה מנסח את זה יותר טוב.

פיקים זה בכלל רע. רע להרגיש משהו חד. משהו כואב. פיק. הקשבתי היטב לשירים של גלגלצ. שמחה מתונה. לרוב עצבות כזו, לא ממש עצובה. אין כעס. אין פחד. אין מה שהיידגר קרא לו "ANGST". יש מין תחושה כזו של עצבות נעימה. כמו להיזכר בחורף רחוק ליד אח בוער. באהבה שהייתה ואיננה, אבל המשכנו הלאה. לא ממש כואב. לא מפחיד. לא שמח. לא מעורר. חמוד. מתוקי כזה. מסכני. ברונו מארס. מרדים.

מה הקשר בין זה לבין זה שהכל הלך לעזאזל? טוב. הפונקציה העיקרית של הסוג הזה של מוזיקה היא לכבות לנו את חוש הביקורתיות. וכשאנחנו לא ביקורתיים קורים לנו דברים לא ממש טובים. זה בשתי מילים. 

אז עכשיו משהו ששמעתי בגלגלצ. קצת עצוב. פסנתר. זמר. הבחורה עזבה אותו ורק אז הוא מבין שהוא אוהב אותה, אבל בכל אופן הוא נותן לה לעזוב. והוא נורא חמוד. מתוקי כזה. אז קיבלתם את פסנג'ר בלהיטם לט הר גו. א גיט שאבעס.