הבלוג של אבו אלמוג

חוויתי אתמול רגע טלוויזיוני מזכך. הטלוויזיה הישראלית סיפקה לי אתמול שעה ומשהו של הצצה למנגנונים המפעילים אותה, של אמירה על מהותה של הטלוויזיה, על 'ריאליטי', על סדר העולם הקפיטליסטי, על אמת, על מציאות. 'הכוכב הבא' היה אתמול אוניברסיטה. הייתי יכול רק להקליט לעצמי ולראות ולו קצת מדי פעם, כדי להיכנס לפרופורציות. עד כדי כך זה היה חשוב. 

הבלוג הזה שומר חוק, לכן אכבד את צו איסור הפירסום, עד כמה מגוחך שהדבר נשמע, ולא אזכיר מיהו ומהו ולמה ואיך. 'הכוכב הבא' עמדו בפני אותה הדילמה עצמה. ולכן פתחו בהודעה של אסי עזר - ""רבים תהו מה יקרה כאן הערב, בימים האחרונים התפרסמו ידיעות, שמועות והדלפות. הודעה זו אינה אישוש או הכחשה של השמועות. אנו לא יכולים לפעול על סמך שמועות ובוודאי לא לחרוץ דין על פיהן. אנו פועלים רק על פי החוק כי זו הדרך היחידה והנכונה". 

נעזוב את העובדה שעזר עצמו כבר חרץ דין והודיע כי 'הזמר לא עשה סמים עם הנערה'. מה מחייב החוק? מה מחייב החוק תכנית שאדם מרכזי בה הוא מוקד לידיעות, שמועות והדלפות? אין חוק לעניין הזה. יש מוסר, והגינות, ולעמוד בתנאים של המכרז, ולראות בעצמך גוף הפועל לתועלת הציבור, והמון דברים. אבל אין 'חוק'. החוק לא מתייחס לעניין הזה. הכוכב הבא פעל מפחד וחשבון. וזה מה שהפך אותו למרתק כל כך.

אם נצא מנקודת הנחה, שכל המשתתפים בתכנית, מהמנחה, דרך חבר השופטים, עד לאחרון המועמדים, היו מעדיפים שלא לעלות לשידור אתמול, לא נטעה. אלו מחברי הפאנל שאינם חשודים במעורבות באותו עניין שעליו הוצא צו איסור הפירסום, בוודאי לא ירצו ששמם ייקשר בדבר הזה - והוא נקשר, ועוד איך, עד אחרון ימיהם יזכירו להם כיצד ישבו בפאנל אתמול - כך ודאי גם המנחים, והמתמודדים שואלים את עצמם מדוע לא הלכו למיונים של האקס פקטור. לא בטוח מה יצא מהתכנית הזו, די ברור שמי שייבחר לא יהיה הכוכב הבא. הוא הוסט הצידה על ידי כוחות חזקים ממנו.

אז מה? פחד וחשבון. כל אחד ואחד שם חתום על חוזה. וברגע שנפלה 'אצל הזכיין' (לו הייתי שם זבוב על הקיר, במשרדי 'רשת'...) ההחלטה לעלות לשידור, להתיר לאותו אחד שלגביו מתייחסות השמועות להופיע כרגיל, ולהכריח את היתר לשבת עמו, או לרקד בפניו, עמדה בפני כל אחד ואחד מהם ההחלטה אם לשתף פעולה או להפר חוזה. מן הסתם שמות שעד עתה לא נקשרו בפלילים או בהתנהגות מסוג זו שמיוחסת לאותו אחד שאליו מתייחסות השמועות, היו צריכים לעשות שיקול קר, שנוגע מצד אחד לנזק ארוך הטווח לקריירה שלהם (או-הו! אני שומע קרחון מתנפץ אל הים...) ומצד שני לנזק המיידי אם יפרו חוזה ויצטרכו לשאת במשמעות החוזית המיידית של זה - להערכתי סכומים בני שבע ספרות. כולם, עד האחרון שבהם, עשו את השיקול קצר הטווח, ועלו לבמה. 

'מלחמה ושלום' של טולסטוי מתאר כיצד רקד הצאר אלכסנדר בנשף, כאשר הגיע השליח עם הבשורות שנפוליון פלש לרוסיה. הצאר המשיך בריקוד כל הלילה. ג'ורג' בוש המשיך והקריא לילדים את הסיפור "עז המחמד שלי" במשך שבע דקות ארוכות, אחרי שהגיעה אליו הידיעה שהמטוסים היכו במגדלי התאומים. קחו פעם שבע דקות והציצו בווידאו הזה (לא עכשיו. עכשיו אתם צריכים להמשיך לקרוא את הפוסט). הוא עושה את זה כמי שכפאו שד. ברור שאם אי פעם היה איכפת לו מעז המחמד, הרי שעתה היה מוכן למכור אותה לזוגלובק נהריה במחיר הקרן. 

אבל משתתפי הכוכב הבא אינם אלכסנדר ואינם בוש. הם ידעו מזה שבוע מאוד ארוך שביום ראשון בערב הם יצטרכו להופיע. ניתן להם זמן להתכונן. ומעבר לכך, בוש ואלכסנדר לא היו צריכים להפגין התלהבות, משתתפי הכוכב הבא כן. הם היו צריכים להמשיך לקפצץ ולצעוק, ולהתווכח על האיכויות ולהחמיא ולקטול, ולהתלהב באופן שהקהל יתלהב מהכוכב הבא וירצה לראות את התכנית הבאה, ולסמס, ולקנות את הדיסק, וכל זה. והם עשו את זה. כחייל הניצב על משמרתו. כולם סיפקו את הסחורה. אסי עזר קיפצץ והתלהב. וריטה אמרה שהיא רוצה שיקליטו לה את השיר כדי שהיא תוכל לשמוע אותו לבדה, במכונית. וצביקה התרגש. ואייל... ורני... וואו. מופע אימים של דם, זרע ודמעות. משהו מדהים. כמו האצילים הצרפתים שהובלו אל הגיליוטינה בעודם מאופרים ומפורכסים, הפאה הנוכרית מוחזקת היטב במקומה, עד שהתליין ישליך אותה אל הצד בידו הגסה, כדי לאפשר מקום לפעולת הלהב ללא מעצורים. הייתי כותב כאן משהו על 'הפיהרר מעניק עיר ליהודים' שזו גם אנלוגיה מתבקשת, אבל אני חושש שאובן שלא כהלכה.

הם לא שחקנים טובים מי יודע מה החבר'ה האלה. וזה מה שיצר את הרגע הטלוויזיוני המרתק, הרגע בו נפלו המסיכות. עכשיו אני כבר יודע שגם כשאמרו לי בעונות הקודמות של כוכב נולד שהם מאוד מתרגשים הם לא באמת התרגשו. כי המוזיקה הזו לא ממש מרגשת. יש משהו סוחף בסיטואציה, שאדם צעיר מאוד מאוד רוצה, וגורלו ייקבע לשבט או לחסד בידי הפאנל, והוא יכול לחזור למשאית הזבל בפוריה עילית או לעלות לגרמי מרום ואולי אפילו לשבת בעצמו בפאנל יום אחד. אבל המוזיקה עצמה בדרך כלל לא משהו. קאוורים מאוד לעוסים. עיבודים שמרניים. אווירה של מסחריות. קשה לשמוע את הדבר הזה מחוץ להקשר המיידי של כוכב נולד / הכוכב הבא / דה ווייס / אקס פקטור. יש מתמודדת עבר בכוכב נולד בשם אורטל אדרי. היא מופיעה בשנים האחרונות עם שליחי הבלוז שמגיעים תדירות לפאבלה שליד ביתי - בונ'ה, השבוע היא מגיעה. אני חוזר מהפאנל של הדוקטורנטים בתלביב, אבל אם אני לא אהיה עייף מדי או משהו כזה אני בטח אלך. כשהיא משוחררת מהנטל של 'כוכב נולד', כשהיא מופיעה בפני שלושים איש בפאב בגוש שגב, היא הרבה הרבה יותר טובה. כשמורידים מהם את הנטל, לפעמים הם יודעים לשיר. כל היתר זה תפאורה ונצנצים. זה לא פלא שרק אחת לכמה עונות עולה משם כוכב אמיתי. יש איזה מלאכותיות בתהליך הזה שמקדמת בינוניות, ודוחפת את המתמודד לפורמט שמאוד קשה להתקדם בו. בובות פופ חמודות כמו שירי מיימון או רוני דלומי יכולות לשגשג גם בפורמט הזה. אבל בובות פופ חמודות הן לא 'מרגשות' בדרך כלל.

אז זה לא שמרגול (לא הייתה אתמול בפאנל אבל בהחלט הייתה יכולה להשתלב) באמת חושבת שהזייפן הזה הוא פלילי ברמה של שופט מחוזי ושהוא בירווז את הג'עג'וע שלה או מה שזה לא יהיה. וזה לא שצביקה באמת הוריד דמעה מהסיפור האנושי המסעיר של המתמודדת שאבא שלה מתמודד עם סרטן, אמא שלה מתה בפיגוע, חתכו לה את הדבר הזה שבגלל זה היא בכיסא גלגלים, ועוד שנייה היא הולכת למות, אבל לא לפני שיאחדו אותה עם סבתא שלה שמגיעה בטיסה מיוחדת מדנייפרופטרובסק. הוא שמע וראה דברים יותר גרועים. זה הכל זיוף. ואתמול זה נחשף. ההתלהבות המזוייפת, המחמאות שאיש אינו מתכוון אליהן. העליצות המעושה. גם אל מול הגרדום (ואין לי שום ספק שהתכנית אתמול הייתה נקודת מפנה שלילית ביותר בקריירה של כל אחד ממשתתפיה) הם נתנו את מה שמשלמים להם בשבילו. אף אחד לא התלהב שם מהדבר הזה ובכל אופן הם התרוצצו כאחוזי אמוק ועשו את הדבר שהם רגילים לעשות. משעשע? מבעית. אבל רגע טלוויזיוני יקר המציאות.

וכאן אני נזכר בשני רגעים קודמים מהסוג הזה. 'המסך המפוצל' בו שודר בצד אחד של המסך פיגוע, ובצידו השני משחק כדורגל. ועוד רגע, שאולי רק אני זוכר. באסון המכביה, אחרי שעות על גבי שעות שלא ידעו מה קורה, החליט הנשיא וייצמן לקיים את הטקס למרות הכל. אז כשסשה אלתרמן נלחמה על חייה בבית החולים, וכמה וכמה גופות שכבו מוטלות על הצד וספוגות במימיו הרעילים של הירקון, ולכולם היה ברור שמשהו רע מאוד בחברה הישראלית שלנו נחשף לעולם כולו, הילדות מסניף מכבי הצעיר ברעננה סימנו על הדשא צורת מגן דוד שהתחלפה בסמל מכבי, והכרוז דיבר על שואה ותקומה ועל היהדות בכל העולם.

אז השקר נחשף. הכוכב הבא היא 'סימולקרה'. מסמן ללא מסומן. כמו שיודע כל מי שקורא את הבלוג הזה, הסימולקרה היא בדרך כלל זדונית. אבל אתמול התכנית הייתה משהו אחר. היא הייתה פיסת מציאות אמיתית. כשמה כן היא 'ריאליטי'. למדנו אתמול משהו על טלוויזיה, ועל מציאות, ועל כסף, ועל פחד, פחד גדול. פחד שהמסיבה תסתיים. גם הצופים פחדו. כל מי שסימס פחד. הוא רצה לשמוע את הביצוע המרגש גם בפעם הבאה שהוא ידליק את הטלוויזיה. הוא לא רצה שזה ייגמר. הפחד חלחל והופיע בצורה הראשונית, הקמאית, הפרמיטיבית. מאחורי החיוכים, והעליצות, והתזמורת, והאורות, היה פחד גדול. וזה מה שעשה מהערב הטלוויזיוני אתמול ערב גדול כל כך.

ממתק אמיתי לסיום? הנה משהו נחמד שדווקא יצא מכוכב נולד. מרינה מקסימיליאן בלומין עם רד בנד. בוקר טוב לכולם.