הבלוג של אבו אלמוג

אם מישהו מצפה לשמוע כאן על העניינים עם איראן, או על בוז'י (ניבוי די מדוייק שלי בנובמבר-דצמבר שעבר, בתגובה לתגובה כאן, אבל אין לי כוח לחפש) אז שיחכה. אנחנו בענייני הדוקטורט.

הכנס היה מעולה, אבל מתיש. אלו היו יומיים די אינטנסיביים של לשמוע הרצאות כמעט בלי הפסקה משמונה וחצי בבוקר ועד שש בערב. בערב ישבתי עם אבו אבשלום ואבו עודד בבית קפה של היפסטרים 'הקזינו', שכנראה מאוד קרוב לבית של אבו אבשלום, והרגשתי תלביבי, ולו לרגע. הם שתו גולדסטאר, ודי ריחמתי עליהם כי לנו בגליל יש תנין, ואם מישהו לא מקושר ברמה של לשים יד על התנין בשבועיים שיש עד שהוא אוזל, הטריפל של מבשלת הגליל במורן זה הדבר הכי טוב אחרי זה. אבל שהתלביבים ישתו גולדסטאר. מגיע להם. אני שתיתי רק אספרסו כי היה לי לנהוג כל הדרך בלילה להתנחלות. היפסטרים הם כנראה זן מאוד מוזר. לא הצלחתי לרדת לעומק הסצינה. אבל מה אני מבין? אז מהכנס עצמו יש כמה וכמה תובנות -

* נטוורקינג - המטרה הראשונית של ההגעה לכנס. הושגה לא רע. אני מנסה לגבש קבוצה קטנה ואיכותית, וגייסתי אחד או שניים לאותו מעגל אינטימי עתידי. חוץ מזה נפגשתי עם כל החבר'ה מ'שקט עובדים' ו'הטרקלין'. מ' הייתה נורא עסוקה כי היא אירגנה את הכנס, ובקושי אמרה שלום, אבל כל היתר היו נורא נחמדות. ש' ח'-ע', כרגיל, נהדרת. אבל הכל כבר מאחוריה. בשבוע שעבר היא הגישה את הדוקטורט לשיפוט. פגשתי את ג' שהוא נורא מפורסם בכל מיני הקשרים חוץ אקדמיים, טוב הקטע הוא ששמותינו הפרטיים זהים, ואיכשהוא יצא שסבא שלי וסבתא שלו בני דודים. אז זה כבר קשר שיישאר ויעמיק. חוץ מזה העזתי לתפוס לשיחת מסדרון את פרופסור ש' ל' שהוא הדיקן של הפקולטה באונ' ב' א'. החלפנו המון תובנות על הנושא של הדוקטורט. האמת היא שזה היה די ברמה של התרפסות מצידי, כי אני נורא מעריץ את הכתיבה שלו, וגם בפאנל של הדיקנים הוא היה הכי מעניין. הוא אמר שישמח לעזור ומסר ד"ש לפ' המנחה.

גוגל! גוגל! זה הגוגל אשם שהפיסקה הקודמת נשמעת כמו פרוטוקול של ישיבה בשב"כ! אבל הם מגגלים את עצמם ואחרי כן לא נעים.

* כתיבה - הייתה יופי של סדנה עם יופי תירוש. שזה שם של דוקטורית שמסבירה לדוקטורנטים איך לכתוב. כולם שם ישר התחברו, כי היא מדברת מצויין, וכנראה גם חוותה על בשרה את מוראות הכתיבה. יש לה תזה מאוד סדורה שאני לא אפרוש כאן, ולא עם כל דבר אני מסכים, ולא כל דבר מתאים לי. האמת היא שאני מחזיק מעצמי גורו כתיבה לא קטן, ואם מישהו היה שואל אותי הייתי יכול לתת גם שעה וחצי של הרצאה לא פחות מוצלחת. אבל מיופי תירוש כולם יוצאים מעודדים ומלאי מרץ לכתיבה לפי המתכון המאוד מדוייק ומדעי שלה, ולגבי, איך נאמר בעדינות, ההמלצה לקום בארבע וחצי בבוקר ולכתוב שעה כמו מטורף ואז לצאת להליכה של חצי שעה לא תמיד ישימה. יש אנשים שזה לא השעות שלהם. בקיצור היא אמרה שני דברים שהתלבשו עלי בול, ודי הרגיעו אותי. האחד הוא שכל הדוקטורנטים מרגישים שהם שם בטעות ושתיכף מישהו יעלה על הבלוף ויעיף אותם משם. השני הוא שהם חיים כל הזמן בהרגשה שהם חכמים ומבריקים בהרבה מכל יתר סביבתם. איך להגיד - שמה את המילים בפי. זו כמובן אשלייה, על שני חלקיה המצויים בדיסוננס, וצריך להיפטר ממנה כדי להעריך את עצמך כמו שצריך, שזו ההתחלה של כתיבה ראויה.

* נושאים - די הופתעתי לראות שהיום המיין סטרים של כתיבה משפטית אקדמית בישראל הוא לכתוב על כל דבר ועניין חוץ ממשפטים. חשבתי שזה רק הקטע שלי עם כל העבר המוזר שלי של רעייה בשדות זרים של מדע המדינה וסוציולוגיה. לא! יש שם עבודות שכוללות ניתוח היסטורי, יש עבודות שבנויות על רגרסיה של משתנים (מה שאני בטוח שתשעים ותשעה אחוז מהדוקטורנטים למשפטים נמצאים בפקולטה למשפטים בשביל לברוח מהזוועה הזו) ויש עבודות שכוללות ניתוח סוציולוגי וניתוח ספרותי וניתוח תוכן ואלוהים יודע מה. אם אתם חושבים שהבריחה שלי לפוקו וניטשה וקאנט זה חריג, אז זה לא. החבר'ה האלה מאוד אוהבים את הפקולטה למשפטים בזמן האחרון. אז יש משפט ותרבות, ומשפט וספרות, ומשפט ו... מעט מאוד מההארד קור. זה גם מאוד מעודד.

* רמה - הרמה שם לא הייתה אחידה. היו חבר'ה עם דוקטורטים מאוד מגובשים, והיו חבר'ה עם עובר של רעיון. דווקא מה שמתחבר לקטע הקודם, אני תמיד מרגיש שמכיוון שעיקר הלימוד שלי בפילוסופיה וסוציולוגיה היה לימוד עצמי, אני מפספס משהו מאוד גדול שידוע לכל מי שמתעסק בעניינים האלה, והבוחן החיצוני שיקרא את הדוקטורט יתפוצץ מצחוק, או שפ' תחזיק את הנייר, ותגיד - מה לעזאזל אני עושה עם הדבר הזה. אז זהו, שלא. התרשמתי שמבחינת הרמה של הצעת המחקר שלי, הביסוס התיאורטי, הניסוח, היחס בין הנושאים המשפטיים לאלו שאינם משפטיים, הביבליוגרפיה, וכל זה, אני דווקא בסדר גמור, ואפילו מעבר לזה. או במילים אחרות, הם כולם נשמעו כאילו הם מבינים בעניינים האלה בדיוק כמוני. היו גם כמה שדיברו על נושאים שאני מבין בהם או שיש לי נגיעה בהם, שמצאתי שם פרכות שנגיעה אחת יכולה למוטט את כל בניין הקלפים, ופשוט שתקתי. כי אני נחמד. אבל זה מאוד מעודד. נראה שאני במקום הנכון. בכלל הם חלשים מאוד במתודולוגיה, המשפטנים, וכל הקטע שכל כך עבדו איתנו עליו בתואר השני בפתוחה, איך לבנות מחקר עם שאלה ברורה והשערה ברורה המתבססים על קשר בין משתנים, הם לא כל כך יודעים במה מדובר. לדעתי זה ייתרון יחסי שלי, אבל את כל זה אני כותב לפני שפ' קראה את הצעת המחקר, ויכול להיות שהיא תחשוב שהמדובר במסמך הזוי הבנוי על שעטנז מתודולוגי בלתי נסבל, ואז אני מאוד אצטער שהתרברבתי כאן עד כמה אני חזק במתודולוגיה.

* אז למה בעצם אני עושה את זה? זה הקטע של 'תהיות וספיקות'. 40% מהחבר'ה שם זה חבר'ה על מילגה שלכתוב דוקטורט זה כל מה שהם עושים כל היום. הם דיברו על כל מיני דרכים להשתלב באקדמיה, והתלוננו על זה שהיום צריך פוסט דוק בהרוורד בשביל להתקבל כחבר סגל. זה נשמע לי כמו עולם זר ומוזר שאף פעם לא אשתלב בו. אז? אז בשביל מה אני עושה את זה בכלל? עם יד על הלב אני לא חושב שאם אקבל את הדוקטורט בגיל 50 (אופטימיות קוסמית. בפברואר אני בן 46) יש מישהו אפילו במכללה מאוד נידחת שיעסיק אותי. אז מה עשינו בזה? למה אני כאן בכלל? הדוקטורט הזה מסתמן כהמון המון עבודה, ברמה של שעה שעתיים ביום שהוקדש גם קודם לעבודה בשביל פרנסה, וכל הזמן הפנוי בסופי השבוע, טירחה וטירדה ונדנוד, תקופות של מפחי נפש, וזמני המתנה קשים מנשוא (אני כרגע ממש באחד כזה). זה נראה הדבר המסובך ביותר שאי פעם לקחתי על עצמי לעשות. אז למה בעצם? לעצמי יש לי שתי תשובות. התשובה האחת היא שנורא חשוב לי להגיד את הדבר הזה שאני אומר בדוקטורט ולקבל לזה גושפנקה אקדמית. ולהגיד את זה הכי טוב והכי צלול וברור שאפשר. התשובה השנייה היא שיש לי איזה חזון עתידי שאני נמצא בטקס קבלת התארים, ואני לובש את הגלימה המצחיקה עם הכובע המשונה. ונמצאים שם ש' ופ' ואלמוג לובשת מדי צבא. דרגות של סגן על הכתפיים. משהו ברמה הזאת. זה מספיק? זו מוטיבציה נכונה? יש בכלל מוטיבציה נכונה?

יש לי חשש אדיר מלהיכנס לדברים מאוד מסובכים שאין לי מושג ברור למה אני עושה אותם. הייתה תקרית לפני חמש שנים שנכנסתי לפרוייקט ענק, כשפסיכולוגית שליוותה את הפרוייקט והעריכה אותי, כתבה שלא הצליחה לגלות אצלי סיבה ברורה למה אני עושה את מה שאני עושה. אז כמובן שנכנסתי לזה בשיא ההתלהבות כמו שור בחנות חרסינה, וכעבור חודשיים פלוס זה התפוצץ ברעש גדול, ועשה מאוד רע לכל מי שהיה מעורב, ועד היום אני מנקה חתיכות ורסיסים מהסיפור הזה בכל מיני פינות בלתי צפויות. בזמנו זה נראה חורבן הבית השלישי, ואמרתי לעצמי שזה היה נחמד מאוד, ומה שלא הורג מחשל, ואני עדיין יכול להמשיך בראש מורם וכל זה, אבל אני לא חוזר לעניינים האלה יותר. עכשיו אני נכנס יותר ויותר עמוק במשהו שהוא מאוד שונה, אבל דורש השקעה דומה של אנרגיה רגשית, כסף ומאמץ, ממני ומהאומללים הסובבים אותי.

אז? אז יהיה ממש טוב. או שלא. נראה. בינתיים אני מתרגם את פסק הדין המאמם של ה-ICJ בנוגע לאיטליה נגד גרמניה. עבר כמעט בשתיקה, והפעם הראשונה ששמעתי עליו היה בכנס, אבל זו די סנסציה, וחבל שלא שומעים על זה יותר. כאילו איטליה תבעה את גרמניה לפיצויים על נזקים במלחמת העולם השנייה, ובית הדין הבינלאומי פסק שלמעשים של גרמניה יש חסינות מדינה. הייתם מאמינים? כל זה בפברואר 2012. זה איזה נדבכון קטן ואקזוטי להערת שוליים מאוד שולית בעמ' 243 למטה, אבל לקרוא את זה זה מאוד משעשע, וגם עושה סדר בראש בכל מיני נושאים של משפט בינלאומי שאולי אצטרך להתייחס אליהם.

שבוע טוב לכולם.