הבלוג של אבו אלמוג

לפני יומיים ישבתי עם ידידה ערבית. התיאור נוסח 'צעיר ערבי משכיל' של מאיר אריאל ב'שיר כאב', יגלוש בהכרח לסטיריאוטיפים, לכן אציין רק שהמדובר באישה בעלת תארים אקדמיים, המתפרנסת מהוראה. שאלתי ידידה זו האם שמעה על אריק איינשטיין, והסתבר שלא שמעה על אריק בחייו או במותו. לטענתה היא מכירה זמר יהודי אחד, שאינה ממש זוכרת את שמו, והוא אותו זמר שפעם הלכה להופעה שלו מטעם מקום העבודה של בעלה, "וכל הנשים, עמדו כל ההופעה והסתכלו כאילו היו בנות 16." מכיוון שאותו מקום עבודה שוכר בדרך כלל רק בעלי תואר שלישי ומעלה, אותה תופעה של הערצה ילדותית ניתנת לייחוס רק לזמר פעיל אחד, ומכיוון שהההערצה הילדותית הזו מוכרת לי מסביבתי הקרובה, בה אפילו האישיות הביטחונית הקשוחה ביותר הופכת למתבגרת בת 16 כשנשמעים צליליו הראשונים של השיר 'נצמדנו', שאלתי וקיבלתי אישור לחשדי כי אכן המדובר בשלמה ארצי, שמסתבר שההערצה אליו חודרת לכל מגזר (עוד מילה איומה) ומגדר. מה שגרם לי לקוות ששלמה יאריך חיים אחרי, שכן לא אוכל לעמוד במתקפת 'שלמה ארצי' כוללת נוסח זו שחווינו לגבי אריק איינשטיין בימים האחרונים.

ארצי זה, כשל אתמול בלשונו, כשפירסם הספד לאריק איינשטיין ב'ידיעות אחרונות' ובו כלל את האנקדוטה המשעשעת הבאה - "בתחילת שנות השמונים עבדתי עם קבוצת אנשים בבית שאן. ניסיתי לקרב אותם אל תוך התרבות הישראלית. יום בשבוע הייתי יורד לשם למפגש עם הקבוצה. באחד הערבים ניגשת אלי בחורה ממוצא מרוקאי, אולי קראו לה שושנה, ואומרת לי משהו כמו 'תסביר לי את המילים של אריק איינשטיין, כי אני לא מבינה כלום'. 'למה זה חשוב לך,' אני שואל נדהם. 'כי אם לא אבין את אריק איינשטיין לא אצליח להיות חלק מהמדינה הזו,' ענתה. שבוע לאחר מכן הבאתי אליהם את 'חמוש במשקפיים,' עבדתי איתם על מילות השירים. שושנה הבינה והייתה מאושרת."

מכיוון שאורטל בן דיין, החריפה ממני והכועסת ממני גילתה לפני את הקטע הזה, אני פטור מלנתח אותו לגופו, אפשר להיכנס לפוסט שלה בפייסבוק, ולקרוא במיוחד את התגובות. אני רק תוהה איזה פרשנות נתן כותב השורה 'חתולים מחשבים את קיצם לאחור' לשירתו של אותו אדם שגדולתו בשורות פשוטות כגון 'אני ואתה נשנה את העולם'. אבל כמו שאורטל כותבת, העיקר ששושנה הבינה. מרוקאית, זה היה קשה, אבל בסופו של דבר היא הבינה, והייתה מאושרת. 

אם מישהו חשב שאותה התנשאות היא מקרה בודד, אז לפני שבועיים בערך פירסם השלומוארצי בטורו בידיעות אחרונות טור בשם 'זכות השיבה לעצמנו' בו הוא מתאר נסיעה אל מעבר להרי החושך, אל שבי ציון. מי שלא יודע המדובר במושב הנמצא בין נהריה ועכו, ובו חוף ים נהדר. תלביבים, לא להגיע. לכם יש את חוף מציצים. הטור נפתח במילים 'לא תאמינו איפה הייתי בשבוע שעבר' וממשיך 'אגלה לכם שנסעתי בחושך ליישוב שבי ציון, שנושא שם ציוני ומעורר סימפטיה, ונמצא על שפת הים הצפוני מהלך חמש דקות מנהריה." אכן, נסיעה בחושך אל מעבר להרי החושך. הים הצפוני הוא כידוע, אותו ים התחום מצד אחד בגוש היבשתי של צפון אירופה ומצד שני בבריטניה. כיצד זה הגיעה לשם נהריה לא אדע, אלא אם כן המדובר באמירה מכוונת שנועדה להראות על הריחוק של אותו מושב נידח, שבי ציון. ואכן, המקום מרוחק מאוד כי "כשאני מתרחק מהבית אני משאיר תמיד צוואה קטנה (במקרה שלא אחזור חלילה) או את אופני שמחכים לטיול לילה כשאחזור. אחר כך אני פותח חלון במכונית וברוח המתבדרת וללא עזרת 'וייז' אני אוהב להביט ברכס הכרמל המופיע באזור בנימינה שמסמן לי את היש-סוף. רק ששבי ציון שוכן צפונה, וזה אומר לנסוע הלאה הלאה..."

צפונית לבנימינה! אלוהים אדירים. מזל שהשארת צוואה קטנה. אפילו אחרי רכס הכרמל. ומי הוא שגר שם, על חופו של הים הצפוני, אחרי 'יש-סוף' של העולם, אותו גבול שאין לחצותו של הקו האדום החזק המשורטט על המפה באיזור בנימינה? זאת אין לדעת כי הוא נפגש רק עם אלו שהיו בבית קפה בו ישב (ולך תדע, אולי המדובר בתלביבים אמיצים כמותו שהגיעו לשם, כי הייתה שם הופעה של אריאל הורביץ), אותם הוא מתאר 'מהמעט שראיתי את תושבי שבי ציון (בעיקר אלו שהיו בבית הקפה שבו ישבתי) הם לא נראו לי כמי ששבו זה עתה לציון, כלומר לא חבר'ה עם זקנים ושערות מתבדרות ברוח כמו שהיו כל מיני חיים ברנרים ובן גוריונים.' הוא ממשיך ומתאר בהשתאות כיצד נפגש שם עם 'ישראלים מסבירי פנים וחביבים שלגמו אספרסואים עכשויים'. לא אלאה ביתר הפרטים, איך הייתה ההופעה, ואיך ניסה לצאת מהמושב ונבלם על ידי השער הצהוב (התקן זדוני המותקן ביותר ממקום אחד), וכיצד ביקש להישאר שם לפחות שבוע.

אז אורטל, זה לא עניין של מרוקאיות. נורא מצטער. הבעייה עם שושנה, המונעת ממנה להבין את אריק איינשטיין, היא כפולה. היא גם מרוקאית, אבל היא גם ביתשאנית. לא סופרים אותך בשל מוצאך, ואותי בשל המקום בו אני גר. זה לא ברור מאליו שאני שותה אספרסו (אגב, המשקה האהוב עלי). אני צריך להיות איזה קריקטורה היסטורית של י.ח. ברנר, ששב לציון, והעז להתיישב במקום הדורש חלוציות כאותו אזור ספר המצוי צפונית לבנימינה, שעל היוצאים אליו להותיר אחריהם צוואה.

חשד עלה בליבי, שאותו מקום מוזר אליו נסעו שלמה ובנו בשיר 'ארץ חדשה' בו 'ערבים מתפללים כי איזה חג', אינו השטחים, כפי שמפרשים את השיר בדרך כלל הסססמולנים התלביבים. 'יש לנו ארץ למה עוד אחת', הוא תיאור מדוייק של הרצון של מדינת תלביב להתנער מכל מה שאינו בתחום המגודר היטב שבין חדרה (קו הרוחב של בנימינה, פלוס מינוס) וגדרה. שם יש מרוקאים שאינם מבינים את שלמה ארצי, וכאלה ברנרים שמיישבים את ציון, ואפילו, חלילה, ערבים. למה לנו להתעסק עם האנשים הנוראים האלה. יש לנו ארץ, למה עוד אחת? 

אז באמת, בסולטנות הד'אהריסטית כשתקום, תיאסר הגעתו הפיסית של שלמה ארצי לגבולות הסולטנות, שכן כמו הביטלס ב-1964, הגיע שר החינוך של הסולטנות (שהוא גם העוצר ואביו של הסולטן) למסקנה שהוא משחית את הנוער, ותיאסר השמעת שיריו. מן הסתם ירווח לו שאינו צריך להגיע עוד אל הים הצפוני, מעבר ליש-סוף של בנימינה. מה ייעשה עם בני (ובנות) הסולטנות שכבר הושחתו על ידי אותו זמר, וכיצד זה יחונכו מחדש? לא הכל פתיר. המהפיכה הד'אהריסטית תיאלץ לתקן את שקלקלו עשורים של התעלמות והזנחה. אנחנו עובדים על זה.

וברצינות - נעלבתי. גם בשמי, גם בשם י.ח. ברנר, גם בשם תושבי שבי ציון, ובשמה של אותה שושנה. 

ממתק אמיתי לסיום? ה-29 בנובמבר הוא היורצייט של גדול אחר שהלך לעולמו, שמזכיר מאוד את אריק איינשטיין. יש משהו במופנמות ובשבירות של ג'ורג' האריסון, שדומה מאוד לאישיות של אריק איינשטיין, ויש איזה קו דומה במוזיקה, שקצת קשה להגדיר. רציתי לשים משהו מתפרע, רחוק מאוד מהגיטרות הרכות והתוגה המינורית, הארצישראלית, שקיבלנו במנות כל כך גדושות השבוע, אבל מתבקש לשים כאן את הריסון, כי גם אליו אני מאוד מתגעגע. אבל כל הדברים, מזכיר לנו הריסון, הם בני חלוף.

סוף שבוע נהדר לכולם.