הבלוג של אבו אלמוג

לא הייתי אתמול בחיפה, או בצומת חורה בנגב. הייתי צריך להיות. הולכים לעשות בשמי דברים איומים ונוראים, ועלי למחות. אולי בהפגנה הבאה אהיה, ואולי לא. אולי זה כבר יהיה אחרי השלב הבלתי הפיך של האלימות, ואני סולד מאלימות.

פעם קראתי ספר שכתב סופר מעולה ומאוד חכם שנקרא צור שיזף. והספר נקרא 'האיש המאושר' ובו כתוב בעמ 74:

"הם לא יכלו לנצח. לא היה להם סיכוי. איזה סיכוי יש לנוודים מול מדינה מסודרת שמסכסכת, מפרידה ומושלת במי שהיא רוצה? גם קבוצות יותר מאורגנות לא הצליחו. וזה גם לא היה, כמו שאמרו השב"כניקים והאנשים באמ"ן, מרד מאורגן. זה מרד מתפרץ. כאב שמוליד זעם שמחכה לגפרור שיצית אותו ואז אין יותר שליטה על כלום. כמו בימי מרד החורבן. יווני שחט יונים בסמטת בית הכנסת בקיסריה, ומאה שנה של הורדוס ורומאים והרס בית חשמונאי התפרצו בלי שליטה. כמו מרד בר כוכבא. אי אפשר לשלוט על מי שהחליט להתפרץ. האינתיפאדה פרצה מעצמה. גם המרד הבדואי של הנגב. קח חומרים ותדחס אותם עד שיהפכו לגז ויום אחד הם יתפרצו דרך סדקי החולשה לאורך השברים בקרום, ויעלו איתם לפני השטח לבה ושברים ופצצות וולקניות..."

הספר הזה יצא בהוצאת עם עובד ב-2007. שיזף אינו נביא. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות איך הבדואים הופכים מאזרחים שווי זכויות לבעייה, ואז נותנים ל'בעייה' פתרון, ואז פקיד משרטט קו על מפה, וארבעים אלף איש מוצאים עצמם עקורים מבית. זה מתחיל מההרגשה ששום דבר שקורה דרומית לגדרה או צפונית לחדרה אינו נוגע לי. עד שהוא מתפוצץ. הסיפור הבדואי הוא סיפור של הזנחה רבת שנים, ושל תרמית, ושל התנשאות ואדנות. אבל הוא עובר לשלב חדש. חדש ומכוער. 

אם כל חטאת היא הניסיון לפתור 'בעייה' של אוכלוסייה מוחלשת מבלי לקבל את הסכמתה. בכפייה. מה שקרה אתמול יכול להיות תמרור אזהרה, אבל ליד ההגה יש אנשים קשוחים ואטומים שרק ילחצו עכשיו חזק יותר על הגז. אז הוא יהיה אבן דרך, בדרך שמובילה למקום גרוע מאוד.

אז זה היה דרומה לגדרה. עכשיו בואו נעבור צפונית לחדרה. אז החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית זורקת את תכנית המתאר הארצית תמ"א 35 לפח, ויוצרת עוד מצפים בגליל, במטרה "לבטא ריבונות ישראלית". טוב, דבר ראשון, עד כמה שאני יודע, גם הערבים תושבי הגליל הם ישראלים, ולכן מוזר בעיני איך זה בדיוק הבאת עוד יהודים לגליל מבטאת 'ריבונות ישראלית', אבל ניחא. יש כאן עוד כמה בעיות.

מתכנן גדול אני לא, אבל ריבונות זה בדיוק שטח המחקר שלי, ואני אפילו טוב בו. אבל לא צריך לשיר בעל פה את 'לווייתן' של הובס או את 'תיאולוגיה פוליטית' של שמיט בשביל להבין מה קורה כאן. זה תרגיל לסטודנטים שנה א' בתואר ראשון במדע המדינה. איך מבטאים ריבונות?

אז ככה - מדינה ריבונית באמת מתכננת תכנית מתאר ארצית, ומתחשבת בכל מיני גורמים תכנוניים כמו איכות הסביבה, השארת שטחים פתוחים, שיפור וחיסכון בתשתיות והקטנת פערים בין מרכז ופריפריה, ובין אוכלוסיות חזקות ואוכלוסיות לא חזקות.

מדינה שהריבונות שלה מעורערת, פועלת באמצעות גוף לא ממשלתי, שהיחסים שלו עם המדינה מבוססים על אמנה, זורקת לפח את התכנון הארצי, ומאפשרת בנייה פראית של יישובים שמטרתם לשפר את גודלו של פלח אוכלוסייה אחד לעומת פלח אוכלוסייה אחר, בחלק משטחה של המדינה. זו לא פעולה של מדינה ריבונית. זו פעולה של עדה דתית. אם המטרה היא 'לבטא ריבונות ישראלית' המטרה הזו כשלה. הפעולה הזו מראה על כל דבר חוץ מריבונות.

ובכן? האם אנו חיים במדינה לא ריבונית ההולכת ומתפרקת למרכיביה האתניים ומידרדרת למצב של חוסר יציבות? מורי ורבי יואב פלד חושב כך. וכאילו בסוציולוגיה, אין עליו. באמת! אבל למה להיות פסימים? אני בטוח שכבר עכשיו יושבים טובי המוחות במדינתנו הריבונית, לאור נרות ריחניים ששוויים 6000 ש"ח, ומתכננים כיצד לפתור את בעיית הפזורה הבדואית בנגב, בדיאלוג מכובד ולא אלים, תוך התחשבות בזכויותיהם ההיסטוריות, ומתוך רצון להושיט להם יד ולהחזיר להם ולו מעט ממה שנתנו למדינה הזו בשנים של שירות צבאי נאמן.

אסיים בממתק אמיתי. הקלאש - דע את זכויותיך. דעו את זכויותיכם בדואים! הקלאש מסבירים לכם אותן טוב מאוד. מוזר איך ב-1977 בלונדון הקלאש ידעו לנבא היטב את מהלכה של הפגנה בצומת חורה ב-2013. או שמא סדנא דארעא חד הוא, ואין חדש תחת השמש?